אביבית בר זוהר לא לבד: איך זה להיות "האישה האחרת" בלי שבכלל ידעת שאת כזו?

כשהייתי צעירה ומגניבה, הייתי ג'ינג'ית קופצנית, צבעונית ואנרגטית בטירוף וגיליתי שבתל אביב מותר לי להיות כל מה שרק חלמתי להיות, אפילו להתאהב ולנהל קשר עם ה"בוס" (הבוס במקרה שלי היה אחראי משמרת בבר בן גילי, כן?) אחרי עשור של עבודה בקניון בו מי שהעסיק אותי היה אחי. עבדתי לראשונה כמלצרית בבר נחשב ואיני בטירוף, וכבר במשמרת הראשונה – זו שאת בכלל מגיעה אליה להתלמדות ולא מקבלת עליה שכר – היה ברור שביני לבין מנהל המשמרת יש משיכה וחיבור. שמעתי עליו כבר סיפורים טובים, החברה שבעקבותיה הגעתי לבר סיפרה לי כמה הוא מהמם ואיך הוא רוצה זוגיות, ומי שתהיה לצידו תזכה. אז לצד הכימיה סיפור המסגרת התיישב מדהים. היה בינינו קשר של כשבועיים, היה כיף ומרגש, ובכל פעם רק חיכיתי למשמרת ולסופה, כשהיה שם את השיר שהוא הכי אוהב וסיפר שזה השיר שהוא מדמיין שאיתו יצעד לחופה, והמשיך כל פעם לתיאור רגע המפגש המיוחל שלי עם אימו, ואיך היא תמות עליי!
הכל נבנה בצורה הכי ברורה: הוא בעניין והוא מותק של בחור, כן, רגיש ומחפש קשר רציני. כמובן שהכל התנהל מתחת לרדאר, כי לא רצינו שיהיו רכילויות בין המלצריות, וגם אפילו עוד לא שכבנו, זו היתה רק ההתחלה ורצינו לבחון את זה לבד.
אחרי שבועיים הוא היה ביום חופש ולי היתה משמרת ערב והוא הגיע. שמחתי לראות אותו, הייתי בטוחה שהוא בא בשביל לראות אותי והתרגשתי ממש מהמחווה. רק שאז התלתה לצידו בחורה בלונדינית מהממת, שבאורח פלא הוא הציג לכולם בתור "חברה שלי". הלב שלי נפל לתחתונים וממש יכולתי לשמוע אותו נשבר ומתרסק. זו הפעם הראשונה שגיליתי מי הוא ה"דושבאג המצוי", מהן הקלישאות שמוכרים לך כדי "להשכיב" אותך ומה זה להתאהב בלי באמת לאהוב, אלא להסתנוור מהסיטואציה ולא באמת להבין מי האדם שעומד מולך.

הקשר נגמר, אבל תחושת ההשפלה, הזלזול בי, ההתייחסות אליי כסקנד בסט, שבירת האמון וההבנה שהעולם לא כל כך ורוד, נשארו איתי לקצת יותר זמן, בלי בכלל שהבחורה השנייה תדע. כחברה אנחנו נוטים מיד להזדהות עם האישה הנבגדת, זו שבצורה רשמית היתה הידועה בציבור. היא זו שמעוררת בנו רחמים, ואנחנו מיד כועסים על "האשה האחרת", מניחים עליה הנחות, וקצת כמו האשמת הקורבן, שוכחים שבסופו של דבר גם היא נבגדה וגם היא יוצאת מצולקת מכל החוויה, אבל לה אין מערך תמיכה והיא צריכה להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה, אל הקשר הבא – בדרך למטרה הקדושה מכולן – הנישואים. כרווקה שתרה אחרי האושר בתקווה שהוא ייראה בצורה של טבעת על האצבע, את פתאום מקבלת סטירת לחי על ערכי המונוגמיה ומביטה במראה מכוערת. האמונה ב"הם חיו באושר ואושר" מתחילה להתערער, כי עכשיו את כבר יודעת מי מסתתר מהעבר השני של המראה.

בסוף השבוע האחרון פורסם כי אביבית בר זוהר הייתה מעורבת בתקרית אלימה בעקבות קשר שניהלה עם גבר נשוי, מבלי שהיא ידעה שהוא נשוי, עד שהאישה גילתה והרימה עליה יד. עד כאן זה סיפור אחד, אבל המשך הסיפור היה שבר זוהר נקלעה לקו האש בדמות אלימות מילולית, בעיקר מנשים, שהאשימו גם אותה בבגידה, ובסופו של דבר שכחו שגם היא קורבן לבגידה וכזו שהשלכותיה לא פחות חמורות לנפש מאשר על האישה הנשואה.
וזה לא קורה רק לאביבית: לא בגידות ולא שנאת נשים. נשים כל כך ממהרות לשנוא את האישה האחרת, ולא רק במקרה של בגידה אלא גם את "האקסית" וגם את "החדשה". במקום לשמוח שאקס שלך יוצא עם מישהי חמודה שנראית טוב ולהנות ממה שזה מעיד עלייך, לא מעט נשים עסוקות בלוודא שהן יפות יותר, מוצלחות יותר, טובות יותר. הן עסוקות בלשנוא אותה כאילו היא זו שעשתה משהו רע.

למען הסר ספק, כל מה שנכתב כאן, מתייחס רק כלפי זו שגם ממנה הוסתר המידע והיא לא ניהלה רומן עם גבר נשוי ביודעין (זה כבר סיפור אחר ומכוער למדי) במקרה כזה הצלע השלישית במערכה נחשבת למכשפה, נתפסת כפתיינית, כבוגדת, למרות שהיא בעצמה נבגדה.  מכאן היא אמורה להמשיך לצאת לדייטים ולתת אמון בגברים הבאים שתכיר. לא פעם זה מערער את הבטחון והאמון שניתן לתת בגברים הבאים, מפתח חרדות ותלות. אבל בעיקר מונע ממך להיכנס לקשר, כי את כבר יודעת מה זה להיות האישה האחרת, אז מה מבטיח לך שאם תיכנסי לקשר ותהיי הראשונה, לא תהיה לו בסוף אישה שנייה? האמון שלך בעצמך נפגע, האמון באינטואיציה שלך נפגע, אבל יותר מהכל, האמון שלך במוסד הנישואין ובמונוגמיה הולך ופוחת.
חשבתי שאם אנסה לנסות לבנות עבורכן איזה שהם סימנים מטרימים ל'איך לא תיפלי קורבן לגבר בוגדני' תהיה לי רשימה ברורה, כי אני יודעת היטב לזהות אותם – אבל אז נזכרתי בשנה אחת בחיי, בה באופן שיטתי התחילו איתי גברים נשואים. נכון שזה לא התפתח לכדי רומן ונגדע בבמהירות, אבל לא מספיק מהר לפני שנוספה לי עוד שריטה על הלב. מקווה שהטיפים הבאים יעזרו לכן לזהות את הבוגדניים והשקרנים רגע לפני שהנזק כבר נעשה:

רשתות חברתיות

נכון, יש כאלה שהם במוסד ולא יהיה להם שום פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר או לינקדין, אבל קצת קשה לי להאמין, וחוץ מזה גוגל כמעט תמיד יקפיץ איזו תמונה שאפילו תוייגה בפייסבוק רק כדי שתוכלי לדלות קצת פרטים, אז אם גבר אומר לך שאין לו רשת חברתית כלשהי, תתהי על העניין ותתעכבי. נניח והוא כן אישר אותך, האם הוא מסכים להעלות תמונות משותפות? האם הוא מכיר בקשר בפרהסיה הדיגיטלית? ילדותי ככל שיישמע, האם מגיב לך ומפרגן, ומראה נוכחות מכוונת?
כשהיה לי חבר אי שם בגיל 24, דווקא בחגיגות חצי השנה שלנו הוא מחק את כל התמונות שלנו והעלה לתמונת פרופיל תמונה עם בחורה אחרת. כמובן שזה הדליק בי נורה, התקשרתי ושאלתי אם הוא רוצה להיפרד וזו דרכו הבוגרת לומר זאת, הוא טען שזה ענייני עבודה ואני לא אבין ושאני לא תומכת בו, נפרדנו בו ברגע. כמובן שבהמשך הוא התנצל, חזרנו, רק כדי לגלות שצדקתי והוא טשטש את הקשר בינינו כדי לפלרטט עם אחרות.

החברים והמשפחה שלו

האם זכית לפגוש את חבריו הטובים והמשפחה? זה בהחלט צעד משמעותי שמראה על נכונות ללא ספק. כבר למדנו מהמתחזים, שאין שום בעיה להמציא אנשים ולקרוא להם בשמות תואר קסומים של "אבא" ו"אמא", אבל בכל זאת, בואו נניח שלא מדובר במתחזה כרוני, אלא "רק" בבוגד. ואז שוב, נזכרתי בערב של יציאה שהסתיים בכך שהכרתי בחור מקסים, זה היה מישהו שהכרתי מהעבר ופתאום הכימיה בינינו הייתה בשיאה – החברים איתם ישב כל כך שמחו מהדינמיקה בינינו, שהם רק עודדו אותו, קרצו לי ושלחו סימנים שזה "הכי זה". הרגשתי שיש כאן סיפור אהבה. הוא החזיר אותי הביתה והתנשקנו. הלכתי לישון מוקסמת עם פרפרים מטורפים ורק חיכיתי ליום שאחרי, שנדבר שוב. בבוקר פגשתי חברה שהכירה גם אותו, וסיפרתי לה על הקשר החדש בתקווה שהיא תתרגש ותגיד "יואו כמה אתם מתאימים", אבל היא דווקא הזדעזעה וסיפרה שיש לו חברה והיא מהממת.
הפרפרים בבטן הפכו מהר מאוד לתחושת אשמה וגועל שככה אני זו שבעצם הזקתי לבחורה השנייה. בצהריים הוא התקשר והתוודה. לא כי המצפון הציק לו, אלא כי ממש כמו רוס שניסה למנוע מרייצ'ל לגלות את האמת אחרי ששכב עם הבחורה של מכונות הצילום, ככה גם הוא בעיקר התקשר לוודא שאין עקבות לאותו הערב. אבל החברה שאני סיפרתי לה, סיפרה כבר לבסטי שלה, שסיפרה לעוד חברה, וכל אחת נשבעה ששם יעצור הגלגל ואיכשהו רק אני זו שהסתובבה עם תחושת האשמה. עשיתי לבחור שיחת נפש והסברתי לו שעדיף לו להסתכל על המקרה כמבחן לקשר שלהם, ואולי זה מעיד שהוא לא רוצה בזוגיות הזו, או שבזכות זה הוא מבין עד כמה הבחורה חשובה לו והוא לא מוכן להפסיד אותה. המלצתי לו לגשת אליה ולהתמודד עם האמת כי הרי במוקדם או במאוחר היא תשמע על כך, לא ממני אבל לאמת יש נטייה להתגלות.

פשוט לשאול

הכרתי לא מעט נשים שמספרות שהן שואלות גבר שמתחיל איתן אם הוא נשוי, ואני מודה שאני לא רואה בכך כל היגיון. כי א' אם הוא התחיל איתי, אני יוצאת מנקודת הנחה שהוא פנוי, וב' אם הוא התחיל איתי בעודו נשוי, אז ככל הנראה הוא ישקר בקלות. יש דברים שעדיין צריכים להישאר עם היגיון הבריא, ואם גבר מתחיל איתי אז זה סימן שהוא יכול ופנוי רגשית ופיזית להיכנס לקשר. יש איזושהי רמה בסיסית של מוסר והגינות שאנחנו מצפים לה כבני אנוש. אבל כן אני יכולה לספר שפעם ממש מזמן (עוד בתקופת מקושרים!) החלפתי טלפונים עם בחור, ובמשך כמעט שבועיים הוא התקשר אליי כל יום בשעת הטיול עם הכלב. הקשר נבנה, הציפייה הייתה בשיאה ולא הבנתי למה הוא לא מציע שניפגש, עד שזרקתי הערה בבדיחות הדעת – "טוב זה או שיש לך זנב או שאתה עם חברה", והוא ענה, "כן יש לי חברה, אבל…" אבל ביי. אז כן, לפעמים אפשר גם לשאול.

שומר עלייך בסוד

עוד חוק מאוד ברור: אם אתם נפגשים רק בבתים ולא מראים חיבה במקומות ציבוריים, את הסוד שלו. זה לא תמיד כזה ברור, אביבית בר זוהר למשל סיפרה שאותו בחור נשוי גר לצידה במלון והם התראו תכופות, וגם אני אוסיף ואספר שגבר הורס לכל הדיעות, התחיל איתי במקום עבודתו, אל מול העובדים שלו, ומשם הלכנו יד ביד בשדרה אל עבר הדייט שלנו, ולא הרגשתי לרגע שאני צריכה להסתתר. למרות החיזור המתמשך והבילוי הארוך, רק כשהגענו לשלב הפיזי הוא פתאום עצר ואמר "אני לא יכול". כך שהחוק הזה גמיש משחשבנו.
מצד אחד הערכתי את הכנות ואת המצפון שצץ, מצד שני לא הבנתי איך עד עכשיו הדייט והחיזור לא נחשבו בעיניו כבגידה. ובכלל, לא מקומי לשפוט נישואים לא מאושרים אבל בעיקר לא מקומי להרוס אותם, ואני לא רציתי את העול הזה על כתפיי ובכך נפרדו דרכנו. חשוב שתזכרי שזו לא אשמתך, זה יכול לקרות לכולן ואין צורך למהר ולשפוט, עדיף רגע להסתכל על התמונה המלאה, וגם על התמונה שלך עצמך. כי כשהתחילו איתי בזה אחר זה גברים נשואים, הבנתי שזה לא מקרי ויש כאן דפוס. והדבר החשוב בעיניי היה לבחון לא מה אני משדרת, אלא מה אני מזמנת לעצמי.

>>> "איך את יכולה להיות רווקה ומאושרת?"

אינטואיציה

ואת הדבר הכי חשוב שמרתי לסוף – האינטואיציה שלך. אם משהו מרגיש לך לרגע לא אמין: הסתרת הטלפון, חוסר שיתוף בחייו, כל דבר – תסמכי עליה, כלומר על עצמך.

מה שהבנתי מכל הרשימה הזאת זה שמי שרוצה לשקר – ישקר ויבגוד, אבל הדבר החשוב באמת הוא מה אנחנו לוקחות עלינו ואיך אנחנו ממשיכות הלאה. זה שהגברים אותם פגשתי (ברור שלא כולם כאלה ויש כמובן גברים שלא בוגדים ויש נשים שבוגדות, הכל נכון) הם בוגדניים ו"דושבאגים" זה נכון ואני בהחלט לא אשמה בכל זה, אבל למען המצפון שלי ולמען ההתפתחות שלי, הסכמתי להסתכל במראה ולבחון מה אני יכולה ללמוד מהנסיון הזה על עצמי, בסופו של דבר עם כל האנקדוטות האלה בחיי- קצרות, מצלקות, ייתכן ומשעשעות, הבנתי משהו. זה דבר אחד אם היה מדובר בגבר אחד או שניים, אבל היה מדובר בשנה שבה "זימנתי" רק גברים מהסוג הזה. הבנתי שזה לא מקרי, והסימן הכי ברור היה בכלל שלי. כל הגברים האלה בזה אחר זה באו לסמן לי שאני זאת שכרגע לא מוכנה עדיין לאמת.
לא מוכנה לשתף באותנטיות בחיי, לא מוכנה להתמודד עם קשר רציני, ואולי הכי חמור שכנראה לא האמנתי שמגיע לי להיות מקום ראשון, ואני רואה את עצמי כסקנד בסט. והבנתי שאני צריכה לחזק את הערך העצמי שלי, לפחות בכל הנוגע לזוגיות, כי לפני הכל, אני רוצה לבחור בעצמי ולהיות במקום ראשון. אה כן, וגם נפטרתי מהג'ינג'י וצבעתי לבלונד. בכל זאת, תמיד בסרטים האישה האחרת היא אדמונית. אז למה לי להסתכן?