"רגע, מה? טראומה מינית? הוא לא קצת מגזים, הפסיכולוג שלי?"

פגישה שלישית אצל הפסיכולוג.

אם החלטתי לתת צ'אנס נוסף לחיים ולחזור לטיפול לאחר הפוגה של עשר שנים, אז הפעם אעשה את זה כמו שצריך. כן, נדבר גם על מה שלא נוח. כן, זה יהיה קצת לא נעים. ונמשיך הלאה.
קשה לי לנשום בזמן שאני מספרת לו, אבל אני עומדת בזה בגבורה. לפתע הפסיכולוג קופץ מהכורסה ומתחיל להתהלך בחדר. "אישה בגילך, שלא מצליחה להיכנס למערכות יחסים בגלל טראומה מינית שקרתה לה בעבר. זה הרי טרגי!", הוא אומר בניסיון לנער אותי.

>> נירית נתנאל החליטה לתת צ'אנס נוסף לחיים

רגע, מה? טראומה מינית? טראגי? הוא לא קצת מגזים, הפסיכולוג שלי? בסך הכל סיפרתי לו על משהו קטן שקרה לי פעם. הפסיכולוג הזה… ואני חשבתי שאני דרמטית. אני חוזרת הביתה. המחשבות שלי נעות בלופים, כמו דיסק שרוט. ואולי זה לא משהו קטן?

בבת אחת השריטה מתגלה כעמוקה יותר ממה שנדמה. הכל מתהפך עליי כמו בהזייה.
יכול להיות שהדחקתי? במשך שבוע אני לא מפסיקה לבכות, לא מצליחה להתרכז בעבודה, לא נרדמת – ואפילו כדורי השינה כבר לא עוזרים. אוקיי אז כנראה שהדחקתי.

מה עושים עם זה עכשיו? זה לא שאני יכולה סתם ככה משום מקום ליצור קשר עם התוקף ולהגיד לו "היי מר תוקף, שומע? אתה הרסת לי את החיים". בקושי פתחתי את זה אצל הפסיכולוג, אז מולו? אין שום סיכוי.

"זה טרגי!". המילים של הפסיכולוג מהדהדות לי בראש. אני כועסת עליו. למה הוא אומר לי זה? ואם אני באמת מקרה טראגי, מה זה יעזור לי להיות מתויגת כך, מתוך מחשבה שאין לי סיכוי?

מה זה יעזור שעוד בן אדם יישרף מבפנים? נירית נתנאל | צילום: אלכסיי איבן

נירית נתנאל | צילום: מריה ברודקין

אני מתעצבנת על הפסיכולוג בפעם הבאה שאנחנו נפגשים. הוא מרכך את האמירות שלו, אומר שנעבוד על הדברים, שאפשר להתגבר על חוויות קשות. אני חוששת שההרס עצמי שלי חודר עכשיו גם לקשר החדש עם הפסיכולוג ובכל זאת, אני מרגישה קצת יותר טוב. אבל זה עדיין מציק לי.

אני לא רוצה להיות מקרה טרגי. אני כן רוצה להיות מסוגלת לשמר מערכות יחסים. ולמה מלכתחילה הפסיכולוג שותל בי אמונות בחוסר אחריות ומבלי שהוא הספיק להכיר את כל המורכבות של חיי? ואולי הבעיה היא לא באמת הפסיכולוג.

אני בכל זאת מאתרת את התוקף. אני כותבת לו. הוא עונה לי. אנחנו מתכתבים. אני לא חוסכת ממנו שום פרט שאני זוכרת, אני לא חוסכת ממנו שאלות, אני לא חוסכת ממנו האשמות נוקבות.הוא לא מכחיש. הוא מתנצל. הוא נשמע אבוד. אני מרגישה עוד יותר גרוע. לא מספיק שאני סובלת? מה זה יעזור שעוד בן אדם יישרף מבפנים?

אבל אנחנו ממשיכים להתכתב. אני ממשיכה להטיח בו את כל מה שאני יכולה לחשוב עליו. הזיכרון שלי מתעתע בי ואני רוצה להבין מה בדיוק קרה, ולמה. למה זה היה צריך לקרות לי. איך החיים שלי יכלו להיראות היום בלי זה. הוא מקשיב. גם הוא מוצף. גם הוא הדחיק כל השנים. הוא מבטיח לי שהוא לא התנהג כך לאחרות, ואני מאמינה לו.

אין כאן המלצה או מוסר השכל. כיום ידוע שההדחקה היא מנגנון יעיל שמאפשר לנו להמשיך את החיים במצבים קשים. היכולת להדחיק עשויה אף להעיד על בריאות נפשית, כי לא תמיד זה נכון לחטט בעבר.אבל אני חיטטתי. ואחרי זה נרדמתי כמו שלא נרדמתי שבועיים.