עשו אותי באצבע: להילחם בגוף ולנצח אותו על אצבע אחת

בן זילכה לפני הפגיעה המוחית | צילום: באדיבות המצולם
בן זילכה לפני הפגיעה המוחית | צילום: באדיבות המצולם

לבן זילכה היה הכל בחיים: זוגיות אוהבת עם העיתונאית לינוי בר גפן, ילד בדרך וקריירה מפוארת. ואז הגיע היום ששינה את חייו, והוא הפך נכה. היום, אחרי שנים באפלה, הוא מצליח להדליק את האור

88 שיתופים | 132 צפיות

לעיתונאי בן זילכה היו חיים מלאים, קריירה מפוארת, זוגיות מאושרת עם העיתונאית המוערכת לינוי בר גפן ובן בכור בדרך, עד שיום קודר אחד עולמו התהפך. ב-8 בנובמבר 2014 חייו השתנו מן הקצה אל הקצה, בעקבות כשל רפואי שהוביל לאירוע מוחי קשה, שלאחריו שקע בתרדמת ולבסוף כשהתעורר הפך לנכה סיעודי. מאז נמשך מסע השיקום המפרך ומעורר ההשראה שלו, אותו הוא עובר בעזרת צוות מטפלים, חברים טובים ובני משפחה מסורים – בראשם לינוי ובנם רנן בן ה-7. היום הוא כותב טור אישי ל״את״ ומשתף ברגעים הקטנים והגדולים מיומן השיקום שלו.

ב-9 בנובמבר 2014 בעקבות כשל בהליך רפואי, חדר אוויר למוחי ושקעתי בתרדמת של כשלושה שבועות. כשהתעוררתי, הסתבר לי שהשתנו חיי והפכתי לנכה. הפגיעה המוחית הייתה קשה. מלבד כמה מילים בודדות, נאלצתי, כך סיפרו לי, ללמוד לדבר מחדש. חלקים רבים במוחי קרסו וזיכרוני אבד כמעט לחלוטין. ובכל זאת, יש דבר אחד שלא אשכח, וזה היה העלבון הכי מרגש ששמעתי בחיי – כשזוגתי נכנסה לחדרי בבית החולים, ידעתי מי היא, אבל בשל הפגיעה בזיכרון, לא זכרתי מה הקשר בינינו. כששאלתי אותה מה היא עושה שם, היא ענתה: "טמבל, אנחנו כבר שלוש שנים וחצי יחד".

>> ארבע שעות של בדידות ודממה, שמסתיימות בצעקה גדולה

בן זילכה ובנו | צילום: באדיבות המצולם
בן זילכה ובנו | צילום: באדיבות המצולם

עד לאותו יום, היו לי חיים שלווים יחסית שמאוד אהבתי. עבדתי ככתב ועורך בעיתונים יומיים מוכרים, מדי פעם כתבתי גם לעיתונים ולאתרים אחרים, או במילים אחרות, התפרנסתי בכבוד ממה שאני אוהב. בשעות הפנאי ביליתי בברים או בבתי קפה עם חברים וחברות, הכנתי מאכלים טובים (אם יורשה לי להחמיא עצמי), והכי אהבתי לגלוש גלים. מלבד בישראל גלשתי גם בברזיל, הוואי וקוסטה ריקה.

מהיום הארור ההוא, הרבה דברים השתנו. פיזית זה קשה, כואב לעיתים ומעייף, אבל אין לי ברירה, אלא לסבול בשקט

 

מהיום הארור ההוא, הרבה דברים השתנו: מאז הפגיעה אני צולע, ואם אני צריך להגיע למקומות שדורשים הליכה ארוכה, אני נעזר בכיסא גלגלים. השבוע שלי מאד עמוס. אני מקבל לפחות טיפול אחד ביום, ויש ימים לא מעטים בשבוע בהם יש לי שניים, שלושה או ארבעה טיפולים באותו היום. פיזית זה קשה, כואב לעיתים ומעייף, אבל אין לי ברירה, אלא לסבול בשקט.

החלק הנפשי הוא החלק הקשה יותר. הוא מורכב, מבלבל וגם מזרה אימה לפעמים. הטיפול הנפשי שאני מקבל עוזר לי להתמודד עם הקשיים ולחיות בלוויתם, יחד עם זוגתי האהובה, שנשארה איתי למרות המסע הקשה שעברנו וזה שעוד צפוי לנו; הבן המתוק שלנו, שמכיר אותי רק כנכה; אבי, ששהה איתי במשך כל תקופת האשפוז בבית החולים; ואמי, שאת הדמעות שניסתה להסתיר, לעולם לא אשכח. ויש גם עשן מתוק מדי פעם, קנאביס רפואי, שאנחנו מקבלים במרשם, ועוזר לי להרפות את הגוף. הוא גורם גם, מן הסתם, לשיפור במצב הרוח.

בן זילכה ובנו | צילום: באדיבות המצולם
בן זילכה ובנו | צילום: באדיבות המצולם

בזמני הפנוי, כדי לנקות את הראש מכל השגרה המתישה שלי, אני כותב לילד שלנו שירים (באצבע אחת כתבתי לו כבר שבעה ספרים, באצבע אחת!), או כותב שירים לחברי הזמר המוכר. אני קורא ספרים, או יושב בבתי קפה עם חברות וחברים, ועכשיו, אני זוכה לעשות את מה שהכי אהבתי לעשות לפני הפגיעה – לכתוב טור למגזין. רק שהפעם, שלא כבעבר, אני נאלץ לכתוב אותו באצבע אחת.

עכשיו אני עושה את מה שהכי אהבתי לפני הפגיעה – לכתוב טור למגזין, רק שהפעם אני עושה זאת באצבע אחת

 

האוויר שחדר למוחי, כמעט השבית אותו כליל. בידיים זה די בולט: כף ידי הימנית, סגורה כמעט לחלוטין ורוב שעות היום אני לובש סד, שמונע ממנה להיסגר לגמרי. ובכל זאת, צד שמאל בגופי, מתפקד טוב הרבה יותר מהצד הימני. וכך, הטור הזה נכתב ביד שמאל, שבעבר הייתה ידי החלשה. אותו המצב בגפיים התחתונות: בכל פעם שהן נדרשות למאמץ, זאת שנושאת את עיקר הנטל היא הרגל השמאלית. אבל ברגלי הימנית אין סד שמונע מהאצבעות להתקפל, ולכן, כשאני הולך, זה קורה על קצות האצבעות, לא בכוונת מכוון.

היא הביטה ביבלת, היבלת החזירה לה מבט מעורר רחמים, אך זה היה מאוחר מדי

 

במשך הזמן, מופיעות יבלות בכריות אצבעות הרגל, עד שזה מגיע לסף כאב שמצריך טיפול. אז היום, לראשונה, הייתה אצלנו פדיקוריסטית. נאלצתי לקטוע, לכחצי שעה בערך, את שיעור הציור עם נגה ולגשת לסלון. חיכו לי שם אבי, אחותי, כיסא, גיגית עם מים חמים, ופדיקוריסטית נחמדה בשם טניה. גם נגה הגיע לצפות במופע. טניה ביקשה ממני לחלוץ את נעל הבית השמאלית, והתחילה לבחון בדקדקנות את כף רגלי החשופה. אחרי מבט מכל צידי כף הרגל, היא שלפה מהתיק שלה כלי שיוף עשוי עץ. היא הביטה ביבלת, היבלת החזירה לה מבט מעורר רחמים, אך זה היה מאוחר מדי. אחרי כחצי שעת עבודה, גורלה של היבלת המציקה נחתם והיא נעלמה כלא הייתה. טניה סיימה והלכה לדרכה, ואני חזרתי לשיעור הציור, לסיים לצייר פורטרט של מיק ג'אגר, הגדול מכולם.

בן זילכה ובנו | צילום: באדיבות המצולם
בן זילכה ובנו | צילום: באדיבות המצולם

>> עשו אותי באצבע: לכל הטורים של בן זילכה