תרופה נגד דיכאון: "בלאדי מורי" היא הסדרה הכי מנחמת שיש

אחת הסדרות הישראליות היותר טובות של השנים האחרונות בטלוויזיה חזרה לעונה שנייה. "בלאדי מורי", שנוצרה ע"י סתיו אידיסיס, היתה הצלחה של ממש. הקומדיה הרומנטית שודרה לראשונה ב-2022, וגרפה לא מעט הצלחות; היא היתה מועמדת לשמונה פרסי אקדמיה ב-2023 (כולל זכייה של עומר עציון, לימים טראמפ ב"ארץ נהדרת", כשחקן המשנה בקומדיה), וגם זכתה בפרס הקומדיה הטובה בפסטיבל "סירייס מאניה" בצרפת (בימים שבהם יכולנו ממש לזכות בדברים מחוץ לישראל).

>> יש, "בלאדי מורי" חזרה! אבל יש לנו 11 המלצות צפייה חמות לספטמבר
>> כמו נסיכה איטלקיה: נפלנו מהלוק של נעמי לבוב בפרימיירה של "בלאדי מורי"
>> כוכבת "בלאדי מורי": "חשבתי שתמיד אהיה עצובה ושיהיה לי קשה"

אבל בישראל כמו בישראל, וכנראה גם בהשפעת הבור בזיכרון שנקרא 7.10, עברו שלוש שנים עד שהעונה השנייה של "בלאדי מורי" עלתה לאוויר. ומוטב מאוחר מאשר אף פעם. הסדרה ממשיך לגלול את קורותיהן של זוג השותפות – מורי (נעמי לבוב) ודנה (רותם סלע), שתי רווקות שמכירות מכיתה ג' וחיות בדירה משותפת, בניסיון הנואש לנסות ולהתקדם בתוך מסלול המכשולים של החיים.

קצת קשה, והאמת גם קצת מעייף, לנסות ולחפש רפרנסים למציאות בסדרות. ואחד הדברים המוצלחים בסדרה הזו היא העובדה שבגדול – היא די מנותקת מהעולם שסביבה. בעולם שבו הכל פוליטי וכולם עסוקים בלומר את דעתם, "בלאדי מורי" פשוט לא מנסה לעשות את זה. היא ממשיכה לעסוק בעולם הפנימי של הגיבורות, ובחיים שהן מנסות לנהל למרות הכל. זה גם מה שהופך אותה לכל כך מרעננת בנוף העכשווי של הטלוויזיה.

מרכיב משמעותי מאוד בסדרה הוא השפה שלה – לאו דווקא המילים שנאמרות, אלא הטון והגישה שלהן. "בלאדי" היא למעשה המשך ישיר לשתי יצירות ישראליות אהובות מהעשור האחרון: הסרט הישראלי (הטוב ביותר שאני מכיר) "אפס ביחסי אנוש", והסדרה "האחיות המוצלחות שלי". "בלאדי", כמובן, שונה משתיהן – היא הרבה פחות קרבית מ"אפס" והרבה פחות קופצנית ומצחיקה מ"האחיות". המחוות שלה יותר מאופקות, על משקל השיר של רונה קינן, ובכל זאת יש בהן קסם.

והקסם שעובר כחוט השני בסדרות הללו (וגם בסדרה "מי שמע על חוה ונאווה") טמון במילה אחת – סיסטרהוד. האחווה הבין-נשית נוכחת כבר בלא מעט סדרות ישראליות לאורך השנים, אבל ב"בלאדי" וביצירות האחיות שלה יש מרכיב נוסף והוא שכבת הגיל. בצורה הכי פשטנית – הוא מדבר בשפה שאנחנו מכירים. אני רואה את האנשים שקיימים בעולם של הסדרה בכל יום. גם את הנשים וגם את הגברים. זה כמעט עניין של דור – אותם אנשים בעשור השלישי והרביעי לחייהם שמרגישים תקועים (אפרופו הדיאלוג הבלתי נשכח מסצנת הפתיחה של העונה הראשונה).

וזה גם התפקיד הגדול של "בלאדי מורי" – כמו בפרק הראשון שלה, גם בעונה השנייה, היא מצליחה לשאת את דגל האנטי-מונוגמיה. בתוך עולם ישראלי שמאוד לא סלחני לרווקים ורווקות מאוחרים, שמשדר כל הזמן שיש משהו פגום בלהישאר לבד – ההשוואה הבלתי פוסקת לאחרים, והאדרת המשפחה כדבר שצריך לשאוף אליו – הסדרה נותנת אישור, אישוש וגם חיבוק למי שנשאר לכאורה מאחור. מורי ודנה עוברות, בשתי העונות, לא מעט פאזות ומערכות יחסים; אבל מצב הצבירה שלהן היה ונשאר בודד. אינדיבידואלי. ובכך, נדמה לי שהן קולעות לליבם של יותר צופים ממה שנדמה.

אם בכל זאת לנסות ולמצוא מרכיב מן המציאות בסדרה, הרי שמסתמן שהעונה השנייה הולכת בכיוון של הרצון בהמשכיות והצורך של שתי הגיבורות להביא ילדים. שתיהן, אגב, לא עושות את זה בדרך הקלאסית – כלומר, להתחתן עם מישהו ולהביא ילדים, אלא שלשתיהן זה קורה במקרה, ושתיהן לא פוסלות על הסף את האפשרות לגדל את הילד לבד. שוב, שיח שלא מתקיים על המסך מחוץ לסדרה, בעולם השמרני שבו אנחנו חיים. וטוב שיש מי שמציעות גם את האפשרות הזאת.

ברמת המשחק, הבחירה בלבוב וסלע לתפקידים הראשיים אינה מקרית. השיקוף ביניהן קורץ לא פעם לעולם המציאות – דנה (שמגולמת ע"י רותם סלע) היא הרכה יותר, הנחשקת יותר, זו שקל לה יותר להנגיש את עצמה (למרות האישיוז שיש גם לה, כמובן); מורי (נעמי לבוב) היא כמו השחקנית שמגלמת אותה, יותר קוצנית, יותר צינית וגם יותר מצחיקה. הפוקוס שלי היה דווקא על רותם סלע – מישהי שנמצאת על המסך שלנו כל הזמן ומגלמת בסדרה תפקיד מרהיב. מה שמדהים בסלע הוא הפער הכמעט בלתי ניתן לכימות בין המגישה שהיא – יבשה, שמרנית, מקריאה יפה מהטלפרומפטר – לבין השחקנית המעולה שהיא. רואים את זה בכל פעם שהיא נוגעת במשחק, ובעיקר בסדרה הזאת.

אני נוהג לחלק את הסדרות שאני רואה לשני סוגים – כאלה שאוהבות את הגיבורים שלהן (שם קוד: "טד לאסו"), וסולחות להם גם אם הם טועים; וכאלה ששונאות את הגיבורים שלהן (שם קוד: "יורשים") אפילו אם מדי פעם הם עשו את הדבר הנכון. איפה "בלאדי מורי" עומדת על הרצף הזה? איפשהו באמצע. היא לא סולחת לגיבורות שלה ומציגה אותן במלוא חולשתן, בטעויות שלהן, בהטיות. אבל מצד שני היא גם יודעת לחמול עליהן. היא משדרת סאבטקסט ברור: אנחנו יודעות שהקיום שלנו לא נשגב, אלא די אפרורי. ועדיין זה העולם שלנו ובו אנחנו נתמודד.

וזה הדבר שהכי קונה אותי בסדרה הזאת: היא הנחמה המושלמת לתקופה המבלבלת והמדכאת שמסביב. היא סדרה שלא מחפשת לשפוט וגם לא להטיף. היא מתאימה לדור ספציפי אמנם, אבל היא מדברת אליו בצורה מושלמת – לאנשים שעליהם טונה דיבר כשהוא כתב את השיר "רוק 30". אנשים באמצע החיים שלהם, שמנסים לשרוד בתוך עולם קיצוני ומשוגע, כשכל מה שהם רוצים זה רק לסיים את המשמרת או לכתוב כבר את הדראפט. החיים שלהם הם לא סלוגן ולא המנון שאפשר להזדהות איתו. הם חיים – ארציים, מזופתים, משעממים ואנושיים להחריד. לא יותר ולא פחות.

בשיר "היי שקטה", שחזר לאחרונה לתודעה על רקע הסערה מסביב, רחל שפירא כותבת: "זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן/ זה העולם שיש, ואין עולם אחר". "בלאדי מורי" נכתבה ביקום שונה לחלוטין מאשר השיר הישן והמקסים הזה, אבל נדמה לי שהיא משדרת את אותו המסר. ולפעמים, עצם העובדה שהדבר הזה עוד נאמר בתוך הקקפוניה והבלגן מסביב – מרגישה כמו יונה עם עלה של זית שמבשרת שמתישהו תהיה יבשה אחרי המבול.
>> בלאדי מורי, עונה 2, 10 פרקים, עכשיו ב-yes

הביקורת פורסמה לראשונה באתר "טיים אאוט"