בכל הכוח

סשה דמישוב מדבר על הקשר בין רוחניות להגשמה עצמית
למה אני משחק?
נתחיל עם זה שבהשכלתי אני בכלל מהנדס בניין, אבל כל חיי רציתי להגיע למקום שבו יש משהו שאינו דומה לחיים היומיומיים שלנו, לבמת התיאטרון או אולי לקולנוע.
בגיל 28 (הגיל שבו בני האדם כבר אמורים להיות אנשים רציניים, לא?), החלטתי "לזרוק" את המקצוע הרציני והמלומד שלי ונסעתי למוסקבה כדי לנסות ולהתקבל לאקדמיה היוקרתית לבימוי ומשחק ברוסיה ("גיטיס").
למה אני מספר על לכם את כל זה?
כי הדרך שבה התקבלתי ללימודים יכולה לעזור לי להעביר משהו שאני מאוד מתחבר אליו בחכמת הקבלה. מאוד רציתי להתקבל ללימודי משחק, אבל על כל מקום אחד בפקולטה התחרו 30 איש, ואני יותר טוב מכולם? אבל הרצון שלי לשחק היה כל כך חזק, שבכל זאת החלטתי לנסוע לשם.
דבר דומה קורה גם לאדם שרוצה לגלות את העולם הרוחני. הוא לא יודע מה קורה שם. הוא לומד מספרי הקבלה המקוריים, לפעמים הוא חושב שהוא יודע או מבין משהו, אבל בדרך כלל הוא לא כל כך מתמצא במה שכתוב בהם.
"בעל הסולם", שהיה מקובל ענקי שחי בארץ באמצע המאה ה-20, כתב שאנו לא צריכים בהכרח להבין מה כתוב בספרים, אלא רק להשתוקק להרגיש דרכם את מה שקורה לנו. ואם הרצון שלי מגיע לשיא, לרמה מספקת, אז מקבלים אותי ואני נכנס לשם, לעולם הרוחני.
וכך אני מוצא את עצמי עומד שם, במבחני הקבלה, לפני גדולי הבמאים והשחקנים ברוסיה, אנשים מפורסמים שכולם מכירים, ואני חושב לעצמי: "מה אני עושה עכשיו? הרי אני לא יודע לשחק".
ופתאום, בזכות הרצון הגדול שלי התחלתי לשיר. שרתי בלוז כלשהו, בשפה שהיא כאילו אנגלית. אז לא ידעתי לדבר אנגלית. אבל כל כך רציתי לעשות את זה. ואני לא יודע לשיר, וגם לא יודע אנגלית, לא יודע כלום. אבל אני עומד מולם ומתחיל לשיר: "או סוריי, זוו דו אדנרו סקטו…", ואני בטוח במה שאני עושה. אני בטוח שאני אנגלי או אמריקאי, "או וואו באוו, סו …".
כל זה היה לפני 19 שנה, ואני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול. כך התקבלתי ללימודי המשחק.
מה בין רוחניות לרצון?
דבר דומה קורה גם בתהליך הרוחני, כי ברוחניות הדבר החשוב ביותר הוא הרצון. האנשים שרוצים להגיע לרוחניות עובדים הרבה מאוד דווקא על פיתוח הרצון שלהם, כך שהרצון הזה יהיה הדבר החשוב ביותר בשבילם. ואחרי שהרצון שלהם גדל במידה מספקת, מחליטים שם, אם אפשר לומר כך, ש"אפשר לקבל אותו".
רק היום אני מבין שהמשחק הוא בעצם שלב ביניים בדרכי למשהו נעלה יותר.
מתוך מגזין: קבלה לעם