בדרכם שלהם

הייתה זו שנה לא קלה עבורי ועבור משפחתי. בעת ששהיתי בהודו בירח דבש, קיבלתי בשורה מרה: אבי חלה בסרטן הלבלב. בן זוגי ואני ארזנו את חפצינו ושבנו ללוות את אבא בשנתו האחרונה.

אבא מעולם לא פחד מהמוות. הוא ראה בו חלק בלתי נפרד מהחיים והתקשה להבין על מה כל המהומה. הוא גם היה הראשון במשפחה שקרא על מחלתו באינטרנט והבין שלא נותר לו זמן רב. תחילה הוא היה עסוק בחיים: טיולים למקומות שעוד לא הספיק לראות, קורסים שתמיד חלם לעשות (גידול סחלבים, למשל) ובעיקר הקדשת זמנו למשפחה.

אך ככל שעבר הזמן ומצבו החל להידרדר, החל אבא לעסוק במוות. הוא ידע איך הוא רוצה למות וידע מה הוא רוצה שנעשה ולא נעשה לאחר מותו.

כיום במדינת ישראל כשאדם נפטר ההליך המקובל הוא שחברה קדישא שולחת אמבולנס, שלוקח את הגופה לאחד מבתי העלמין. בבתי העלמין נערך טקס דתי, המנוהל על ידי רבני חברה קדישא.

רכישת חלקת קבר עולה לרוב מאות אלפי שקלים (המחיר משתנה מבית קברות אחד למשנהו), אלא אם כן בוחרים באפשרות של קבורה רוויה, הידועה גם בשמות קבורת סנהדרין או קבורה בכוכים, שברוב בתי העלמין ניתנת ללא עלות כספית. המוסד לביטוח לאומי מעניק לאבלים מענק, האמור לכסות את ההוצאות על מודעות האבל, על שינוע הגופה ועל המצבה.

שנים רבות, עוד הרבה לפני גילוי המחלה, אבא היה מוטרד מסוגיית בתי העלמין, ש"תופסים את השטחים הכי פוריים וטובים במרכז הארץ", לדבריו. "במקום ערים של אנשים חיים, אנחנו עסוקים בבניית ערים למתים", הוא אמר לא פעם. דרך אבא ומחלתו התוודעתי לראשונה לחברת עלי שלכת, המקיימת טקסי אבלות בדרכו האישית של כל אדם, כולל שריפת גופות.

להיפרד בדרכך שלך

אלון נתיב, 47, מנהל עלי שלכת, מסביר כי החברה שהקים היא למעשה בית לוויות, המרכז את כל השירותים בדרכו האחרונה של אדם. "בתי העלמין בארץ מספקים רק מקום קבורה, מעין חלקת נדל"ן.

הנפטר ומשפחתו מנוהלים על ידי חברה קדישא, המכתיבה את אופיו של הטקס", מסביר נתיב. "בית לוויות, כנהוג ברחבי העולם, עוזר למשפחה להיפרד מהנפטר על פי דרכה, בקבורה או בשריפה.

בית הלוויות גם עוזר למשפחה לתכנן את טקס הפרידה לפי טעמה האישי ומטפל בכל הנושאים הנלווים, כמו רישיון קבורה ושינוע הגופה. למעשה זהו גוף אחד אחראי, המספק את כל מגוון השירותים שסביב הקבורה.

"תהליך הפרידה חשוב מאוד", אומר נתיב. "קחי לדוגמה שני אנשים הנפגשים ונהנים יחד, כשלפתע אחד מהם קם והולך בלי לומר שלום. התחושה הראשונית היא שוק, אחר כך יגיעו גם הכעס ורגשות האשם על כך שלא נפרדו כראוי.

כשאנשים אינם נפרדים, הם נשארים בתחושת חסך עוד זמן רב. חשוב שקוד הפרידה יותאם לנפרדים באופן אישי. למשפחה דתית חשובים הסממנים הדתיים, כי זו דרכה להיפרד מהנשמה.

לעומת זאת, משפחה אתיאיסטית עלולה להרגיש זרות בטקס דתי. ראיתי בני משפחה שהסתכלו זה על זה בתום הטקס של חברה קדישא והפנים שלהם הביעו: 'זהו? נגמר? מה עושים עכשיו?'".

הלוויה אזרחית. הרעיון הוא להקל על האבלים. צילום: "עלי שלכת"

קמצוץ אפר בתליון

לדבריו של נתיב, בעולם יש מגמה מתגברת לבחור בשריפת הגופה. בקנדה 80 אחוזים בוחרים בדרך זו, באנגליה – 73 אחוזים, באוסטרליה 65 אחוזים וגם בארץ מספר האנשים הבוחרים בשריפה עולה משנה לשנה.

נתיב מסביר שיש לכך כמה סיבות: הראשונה היא ראייה סביבתית, בדומה לזו שהייתה לאבי, הלוקחת בחשבון את זיהום מי התהום ובזבוז הקרקעות. סיבה נוספת היא שהשריפה מאפשרת יותר דרכים להיפרד.

"הבחירה בקבורה היא מוגבלת", מסביר נתיב. "הזמן, המקום וצורת ההנחה של המצבה קבועים מראש. בשריפה אפשר להחליט לקבור את האפר בכל מקום, לפזר אותו, לשתול בו עץ, לשמור אותו בכד או לחלק אותו בין קרובי משפחה. יש אנשים הבוחרים לקבור את האפר בבית עלמין רגיל ובצורה זו תופסים הרבה פחות קרקע (בבית העלמין בחולון, למשל, יש חלקה עבור כדי אפר), ויש המפזרים את רוב האפר ושומרים קמצוץ בתוך תליון לצוואר. אחת המשפחות שיצא לי ללוות פיזרה את האפר לאורך מסלול שהנפטר היה צועד בו בכל בוקר".

קבורה אלטרנטיבית. אילוסטרציה: ingimage

איינשטיין בחר בשריפה

באופן רשמי, רבנים אומרים כי שריפת גופה נוגדת להלכה, אך נתיב טוען כי הנושא אינו חד משמעי. "שאול המלך עצמו נשרף (שמואל א', פרק ל"א, פסוק יב), וביהדות המודרנית יהודים רבים, בהם אלברט איינשטיין, בחרו בשריפה".

בנוסף לשירותי השריפה, מספק בית הלוויות עלי שלכת שירותים נוספים כמו קבורה בארון ותכנים של טקסי פרידה. "המפגש הראשוני שלנו עם המשפחה מתרחש עוד לפני בית העלמין. אנחנו יושבים יחד עם המשפחה ובונים את הטקס.

לתפיסתנו, קיימים שלושה מעגלים שצריך להתייחס אליהם בהלוויה: המעגל הראשון הוא הנשמה, שהוא המעגל המרכזי בטקס הפרידה היהודי המסורתי; המעגל השני הוא האבלים; והמעגל השלישי, שכמעט אין לו יחס בטקסי קבורה בארץ, הוא אותם אנשים החולקים כבוד לבני המשפחה ולאו דווקא לנפטר.

אנחנו מתייחסים בטקסים לשלושת המעגלים: מספרים את הסיפור של הנפטר וזה מעניין את כולם, מזמינים אנשים מתחנות שונות שהנפטר עבר בחייו לדבר עליו, ומחלקים דפי מידע על הנפטר ועל משפחתו". נתיב מספר שהרעיון של הקמת בית לוויות הוא שילוב של רצון, של אידיאל ושל הזדמנות עסקית. "אני חושב שרוב בני האדם אינם יודעים באמת להתמודד עם המוות, וחוסר האונים מולו יוצר גם חוסר ודאות. במצב הזה אנשים זקוקים לליווי ולתמיכה, ואנחנו מנסים להקטין את חוסר הוודאות ולהקל על תהליך הפרידה. אני מוצא שיש לי זכות גדולה ללוות אנשים לאורך תהליך הפרידה שלהם.

זהו שלב שבו אנשים רוצים מאוד לשתף. בחתונות, למשל, אנשים עוטפים את עצמם בתחפושות. סביב המוות, לעומת זאת, אנשים מתנהגים כמו שהם באמת. הם רוצים לספר ולשתף ואנחנו שם כדי להקשיב".

עלות שריפה כולל כל הסידורים הנלווים: כ-10,000 שקלים. לאתר

הלוויות ליליות

רעיון השריפה העלה אצל חלק מבני משפחתי קושי רגשי ואבא החליט לוותר על כך. במקום השריפה, בחרנו בקבורת סנהדרין, החוסכת במשאבי קרקע וניתנת ללא עלות כספית עבור שטח הקבורה.

לבניית המצבה פנינו לחברת "מצבות.קום" שמצאנו באינטרנט. החברה מנוהלת, באופן מפתיע יש לציין, על ידי שתי אחיות צעירות: לורן לב, 28, וקרין סימיונוב, 24. השתיים הן דור רביעי לבוני מצבות.

"הבנו שצרכים רבים סביב הקבורה נותרים ללא מענה, וכך החלטנו להקים עסק של שירותי הפקה עבור לוויות ואזכרות", אומרת לב.

"אנחנו אחראיות על כל החלק הלוגיסטי: כיסאות, שולחן עם שתייה קרה, שמשיות לימים חמים ומטריות לימים גשומים, מערכת הגברה, מוזיקה, זר פרחים עבור המשפחה או פרחים בודדים עבור כל המשתתפים בהלוויה".

מתוקף התפקיד מוצאות עצמן לב וסימיונוב בהלוויות שונות ומשונות. כמו למשל, בהלוויות ליליות (למניעת הלנת הגופה). שם דואגות השתיים לתאורה, ולאחר ההלוויה הן נשארות במקום לסדר ולארוז את הציוד.

באמצעות עבודתה למדה לב להתייחס למושג המוות בהשלמה: "עם הזמן פיתחתי חסינות כלפי נושא המוות. אני מבינה שהמוות הוא חלק מהחיים. אני מבינה גם את הצורך בטקסיות סביב המוות ושחשוב מאוד לאפשר תהליך של פרידה, כי זה מקל על ההתמודדות של המשפחה ושל הקרובים.

טקס פרידה מאפשר לאנשים לדבר ולשתף. בהלוויה שהפקנו לאחרונה, המשפחה ביקשה להשמיע ברקע שיר בקולה של הנפטרת, וזה נשמע כאילו היא מדברת על המוות שלה. לדעתי אפשר לקחת את זה צעד קדימה, ואנשים יכולים להקליט את עצמם נפרדים מיקיריהם עוד בחייהם.

לוויה אחת – כל האפשרויות

כמו בכל עסק, גם בעסקי ההלוויות יש טרנדים. "כיום מקובל יותר, בקרב מי שיכול להרשות לעצמו כלכלית, להיקבר בקבורה אזרחית בארון בבתי עלמין פרטיים. אלו בתי עלמין פסטורליים ונעימים יותר. בתי העלמין הציבוריים הפכו להיות גדולים ותעשייתיים וגם ההתנגדות כלפי ההתנהלות של חברה קדישא גדלה. באופן אישי אני לאו דווקא מעודדת אנשים לבחור בהלוויה אזרחית.

להפך, אני תומכת בטקסים ברוח היהודית, אבל צריך לזכור שחברה קדישא הייתה אחראית להביא יהודים לקבורה בגולה. הם אימצו כל מיני דפוסי התנהגות שהתאימו בגולה. הם השתלטו על טקסי הקבורה בארץ, אך המנהגים שלהם לאו דווקא מחייבים, מלבד תפילת הקדיש.

עלות הפקת טקס קבורה דרך "מצבות.קום": 1,500 שקלים.

קבורה ברוח יהודית חילונית

מבחינת נרדי גרין, 45, אחד מארבעת מייסדי "חברת טקסים", הדגש בטקס הפרידה הוא על האלטרנטיבה היהודית חילונית. "העיקרון המנחה אותנו הוא בחירה חופשית".

החברה עובדת למעשה עם עורכי טקסים שונים – חלקם רבנים חילונים, חלקם רבנים עצמאיים וחלקם ידוענים המתמחים בעריכת טקסים.

"אנשים יכולים להיכנס לאתר שלנו ולבחור את עורך הטקס שהכי מתאים להם. בפועל אנחנו לא אחראים על הטקס עצמו, אבל יש לנו קוד אתי המחייב את כל מי שעורך טקסים דרכינו. למשל, אנחנו מנסים להוזיל את עלויות הטקסים עד כמה שאפשר, כדי שהבחירה תהיה רוחנית ולא כלכלית.

לתכנן בעצמך את הפרידה מהעולם

גם גרין עצמו עורך טקסים. על פי הגישה האתיאיסטית, מוות הוא אין. הטקס והזיכרון נועדו עבור אלו שנשארו בחיים. לעתים אנשים קובעים עוד בחייהם כיצד הם רוצים שייערך טקס ההלוויה שלהם", אומר גרין.

"במקרים כאלו אנחנו יושבים עם האדם ובני משפחתו ומחליטים על אופי הטקס על פי מה שהאדם רוצה להשאיר אחריו מבחינת מורשת ותרבות.

עלות טקס קבורה ב"חברת טקסים": 1,000-600 שקלים. לאתר

קבורה בארון וטקס לוויה בעל אופי אישי. צילום: "עלי שלכת"

יהדות כתרבות

מאיר וילנסקי, 61, עורך טקסים מטעם בית המדרש הוויה, המשותף למדרשת אורנים ולבית המדרש בינה. בדומה לגרין, גם וילנסקי תופס את היהדות כתרבות ולא כדת.

"יש הרוצים להיקבר בארון, יש המעדיפים טקס חילוני, אחרים רוצים להיקבר בסביבה נעימה ולא במקום תעשייתי ומנוכר, ויש כאלו שלא רוצים קשר עם חברה קדישא".

בטקסים שהוא עורך יוצא וילנסקי מהמתווה של הטקס המסורתי ומאמץ חלקים ממנו. "המטרה שלי אינה לצאת נגד הדת, אלא להוסיף לה. הטקס הדתי אינו עוסק כמעט בנפטר עצמו ואני מוסיף לו גם את הפן הזה.

בטקסים שאני עורך אני מיידע את האנשים שהם יכולים לבחור גם בקדיש חילוני, ומציע להוסיף לטקס גם מוזיקה והקראת שירים".