אתלטיקה קלה

איך עושים כושר עם בעיות בריאות? נורית מחליטה להתעמל

88 שיתופים | 132 צפיות

מי שמכיר אותי, ודאי צוחק לו כהוגן. נורית אתלטית? זו בדיחה. אני מודה שעד עכשיו הקשר העיקרי שלי להתעמלות התבטא בעיקר בהליכה עם חברות מהחניה לבית הקפה. אבל היתה לי היסטוריה ארוכה (אוקיי, די קצרה) עם ספורט.

ספורט נכים נהיה דבר מקובל ומפותח מאוד בארץ. כל יום שומעים על יותר ויותר ספורטאים נכים, והישגי הספורטאים הישראלים באולימפיאדת הנכים מרשימה מאוד. אני אמנם לא מתלהבת מספורט, אך עדיין הישגי הנכים מדהימים אותי. אני רואה יותר ויותר ספורטאים נכים כמעט בכל הענפים: כדורסל כסאות גלגלים, אופני טנדם, חץ וקשת, טניס, פינג פונג, רכיבה על סוסים, שחייה ועוד. כל הכבוד להם, והלוואי והייתי יותר כמותם, אך ספק אם אי פעם אתחרה בענף ספורט כלשהו.

עד לפני כשנתיים שלוש התרחקתי כמעט לגמרי מספורט, מלבד כמה טיולים רגליים פה ושם ולעיתים נדירות גם שחייה בבריכה. אני מאוד אוהבת לשחות, אך מסיבות בריאותיות וטכניות לא ממש התמדתי. כמובן שהבעיה העיקרית היתה המחלה שממנה אני סובלת. בתור דבר ראשון, בליעת מים מסוכנת לי, ועלולה לגרום לדלקת ריאות. מרתיעה אף יותר היא הסכנה של כניסת מים עם כלור או מלח לעיניים. מכיוון שחסרות לי דמעות, אם ייכנסו לי מים לעיניים התוצאה תהיה דלקת ואני אסתכן אף בפגיעה בראייה. אני לא מוותרת לגמרי על שחייה ואפילו קניתי משקפת טובה, אבל אני עדיין נרתעת.

כאשר התחלתי לנהל פורום נכים ולעבוד בעמותת נגישות ישראל גיליתי את ספיבק, מרכז הספורט לנכים של איל"ן. לאחר מעט חששות נכנסתי לשגרת התעמלות של פעמיים בשבוע. מאוד אהבתי את ההתעמלות השיקומית ונהניתי מכל רגע. בעיקר אהבת את ההרגשה שאחרי. מכירים? הרגשה טובה כזו של חוזק ובריאות.

להפתעתי התאכזבתי דווקא מההידרותרפיה, שלה ציפיתי ביותר. בגלל העקמת הומלץ לי לשחות רק שחיית גב, שבה הכי פחות התמצאתי והכי פחות חשתי בשליטה. כל פעם, למרות שהמדריכה תמכה בי, הרגשתי כמו כישלון, ומצאתי את עצמי מתלהבת פחות ופחות. למרות זאת החלטתי להמשיך, ובאמת המשכתי עד החורף. עם החורף בא הקור, ועם הקור הגיעו כאבי הגב. לא יכולתי לסבול את זה. ההתעמלות רק הגבירה את הכאבים, ולמרות שניסיתי להתמיד מצאתי את עצמי מגיעה פחות ופחות, עד שפרשתי. ידעתי שזה לא טוב, אבל להמשיך עם הכאבים האלו היה טוב?



אילוסטרציה: stock.xchg" src="https://atmagil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/misc/prev_images/pagemodule/image1/772/10772/crip.jpg?1168963631" />

"אני אמנם לא מתלהבת מספורט, אך עדיין הישגי הנכים מדהימים אותי"
אילוסטרציה: stock.xchg

וכך, מצאתי את עצמי מתרחקת שוב מפעילות גופנית, בטוחה שכבר שום דבר לא יעזור, ואני וההתעמלות ניוותר הפכים גמורים.

לאחר תקופת מה שמעתי על עמותת 'אתגרים', שמעודדת ספורט נכים. רציתי להצטרף, אבל היה לי קשה לכוון את עצמי לענף המתאים. הענף הראשון ששמעתי עליו היה הקיאקים. די התפתיתי להירשם, אבל הפחד מפגיעה בעיניים והניסיון העגום שלי הידרותרפיה מנעו ממני אפילו לנסות. סקי מים ממש לא התאים לי, וכך גם סנפלינג וצלילה. הדבר היחידי שנשמע לי מתאים היה אופני היד.

הכרתי חבר'ה מקסימים רבים שפעילים בענף הזה, והם כל הזמן דרבנו אותי לנסות. בסוף באמת ניסיתי ובאמת היה נחמד. הייתי רוצה להגיד שנכנסתי לעניין בהתלהבות ושעכשיו אני כבר אופיימיסטית הדוקה, אבל זה לא קרה. בגלל שאני נוסעת רק במוניות ובגלל עניין הקור וכאבי הגב החלטתי, למרות מחאות ידידיי, לוותר על העניין.

אני מודה בבושה – נכנסתי לתקופה העצלנית בחיי. לא עבדתי באותו זמן וסתם העברתי דקות מול מסך המחשב, מסך הטלוויזיה והמטבח. אני יודעת, בריא מאוד…

באותה תקופה כבר התקשיתי ללכת ומעדתי פעמים רבות. הייתי נבוכה ורציתי למצוא פיתרון במהרה. אפילו הלכתי לרופא במטרה לעבור ניתוח בגב, אך הוא המליץ לוותר על העניין והניתוח נדחה. החלטתי שעלי לעשות משהו ומהר.

אז פתחתי בתקופה ספורטיבית חדשה בחיי. זה התחיל כחצי שנה קודם, כאשר הלכתי לכנס מטעם העמותה לדסאוטונומיה. היו שם כל מיני הרצאות מעניינות, והרצאה אחת, על פיזיותרפיה, השפיעה עלי במיוחד. בהרצאה הראו ניסים של ממש אצל חולי דסאוטונומיה עם עקמת בגב, ואני כבר נכנסתי לאופוריה, וקיוויתי שאצליח לשפר את מצב גבי ללא ניתוח.

קצת לרחק הכנס יצרתי קשר עם הפיזיותרפיסטית שהרצתה, והתחלתי להגיע לפיזיותרפיה. מאז נכנסתי ליום שטוף התעמלות – בבוקר עשר דקות של אופני כושר, אחר הצהריים תרגילים התעמלות ובערב צעדה לילית עם אבא שלי. מעולם לא הרגשתי טוב כל כך בנוגע לעצמי ואפילו רזיתי שני קילו מיותרים. היו לי כמה התעכבויות בגלל מצבי הבריאותי, ושוב חששתי שהמחלה תמנע ממני לעבוד על הכושר, אך לא. לאחר חודש-חודשיים רדומים חזרתי לעצמי, ואני עכשיו ממשיכה באותה הדרך. כל הכבוד לי. אני רק מקווה שבעוד חודש לא אתייאש שוב, ושוב אחזור להתבטלות מוחלטת.

 

נורית חולה בדסאוטונומיה משפחתית, מחלה שפוגעת במערכת העצבים. הטור שלה, שמתאר את החיים עם המחלה, מתפרסם בכל יום חמישי ב-IFeel

16.01.07

(עודכן ב – 24.02.09)