השמנופוביה של "ארץ נהדרת"

לפני 21 שנה דודו טופז עורר סערה עם משחק טלוויזיוני בו אורחים מתבקשים לזרוק כדורי שוקולד לפיה של הסיידקיק שלו, חלי חיים – או כפי שהכירו אותה הצופים, "חלי השמנה". מבקרי הטלוויזיה מיהרו להכריז על אותו משחק כשיאה של הטלוויזיה הנמוכה, רגע שממחיש כמה רחוק טופז מוכן ללכת בשביל רייטינג. כולנו ידענו שמה שראינו הוא לא לעניין, אבל אז לא היה לנו שם בשבילו. היום יש לנו: שמנופוביה. הצגת אנשים שמנים כנלעגים, חד מימדיים ונואשים, ועיסוק גרוטסקי ביחסם לאוכל. חלי לא הייתה אדם, בעיניו של טופז ושל זורקי השוקולד – היא הייתה כלי קיבול.

>> בודי פוזיטיב: המיזם החדש של מעיין קרת לנערות

שני עשורים אחרי, ירון ברלד מגלם ב"ארץ נהדרת" את הדמות של גילת השמנה. הפעם אף אחד לא זורק עליה אוכל, אלא כולם מנסים להרחיק אותו ממנה ולגרום לה לרזות. בחשיפתה הראשונה לקהל, אנו רואים את גילת בבגדים זרחניים, צמודים ומגוחכים ומבט נבוב. היא מנסה להתמודד עם תרגילי הכושר של חיה הלפרין, מבצעת אותם בגמלוניות לקול הנזיפות של הלפרין (בגילמה של שני כהן). בשבוע שעבר ראינו את גילת שוב, והפעם כהן גילמה את חלי ממן, כוהנת הדיאטות שמנסה בכל דרך להרחיק מגילת מזון. גילת, עדיין לבושה במדים הזרחניים שלה, אומרת לחלי ש"אני דווקא שמנה עם הגוף שלי", ואז מנסה להגיע לקרואסונים שחלי מרחיקה ממנה בעזרת חכות ומסיכות לפנים. בעצם לא שונה בהרבה מחלי שפתחה פה גדול רק כדי שיזרקו לתוכו כדור שוקולד.

צילום מסך מתוך "ארץ נהדרת"

"ארץ נהדרת" היא תוכנית חשובה. עבור ישראליות וישראלים רבים, ואני ביניהם, היא לא רק מצחיקה בטירוף, אלא גם מעוררת מחשבה. לאחרונה ראינו מערכון בו שרי הממשלה החדשים נסחבים בשק-קמח על ידי אזרחים שאיבדו פרנסתם במשבר הקורונה – ואלה לא היו ניצבים באותה סצנה, אלא אקטיביסטים אמיתיים שמספרים את סיפורם. ברגע שכזה ברור לכולם שלהצחיק זו לא האג'נדה היחידה של "ארץ נהדרת". שהיא מגוייסת לקריאת תיגר על מוקדי הכוח. יוצריה יודעים את ההבדל בין הומור של חלשים על חזקים – שהוא סאטירה – להומור של חזקים על חלשים, שהוא לא יותר מבריונות. 

זה לא הולך ככה. אתם לא יכולים לקחת טרמפ על מאבק דימוי הגוף ואז להיות הדבר שבו אנחנו נלחמות

נדמה לי שבשנים האחרונות התוכנית משתדלת להוריד את רמת הגיחוך באופן בו היא מציגה קבוצות מיעוט. אם פעם אי אפשר היה לראות מערכון עם ניצן הורוביץ, למשל, בלי לדבר על ההומואיות שלו – הפעם הדבר כבר לא עולה בכלל בהצגת דמויותיהם של איציק שמולי או אמיר אוחנה, כי הכותבים כבר מבינים שלא צריך. שמולי יוצג כחסר עמוד שדרה ואוחנה כלקקן לביבי, אבל ראו זה פלא, אפשר לעשות מהם צחוק ענייני ומוצדק, גם בלי לדבר על זה שהם שוכבים עם גברים. גם ערבים מתחילים לקבל ייצוג פחות מתנשא בתוכנית (אמיר שורוש, שחקן שאביו ערבי-נוצרי, מגלם את איימן עודה), ונשים, עם כניסתן של תום יער וגיה באר-בנטוביץ' לקאסט הקבוע, מקבלות ייצוגים הרבה פחות פלקטיים בעונה האחרונה. יש עדיין בעיות, ובמיוחד הבלאק-פייס בו משתמשים להציג דמויות אתיופיות, אבל סך הכול המצב בסדר.

רק שכל זה נגמר כשמגיעים לשמנות ולשמנים. באופן ההצגה של אנשים עם עודף משקל, הגרוטסקה תמיד תגבור על אמירה אחרת. אפילו כשהאמירה הזו קיימת, לכאורה – הדמות של חלי ממן מוצגת כאכזרית כלפי אנשים שמנים, מבטאת חברה שטחית שסוגדת לרזון. אבל כשרגע אחר כך התוכנית משמרת את הסגידה הזו עם גילת האומללה, לא עשינו בזה כלום. חמודים – זה לא הולך ככה. אתם לא יכולים לקחת טרמפ על מאבק דימוי הגוף ואז להיות הדבר שבו אנחנו נלחמות. גם העובדה שמשתמשים כאן בגוף האמיתי של ירון ברלד ולא בחליפת השמנה לא מרשימה אותי. זכותו של ברלד לרזות, להשמין, לחשוף את גופו ולצחוק על שומניו. אבל כשהוא עושה את זה מחופש לאישה שתרדוף אחרי פחמימה כמו כלבלב רעב – הוא גורם לסוג הנזק שבגללו ילדות שמנות חוזרות הביתה בוכות מבית הספר. 

המטרה היא לחיות בחברה שוויונית, וחלק מזה הוא חשיפה נורמלית לכל מיני סוגים של נראות, מבלי שתוכניות טלוויזיה יכנסו לנו למידת המכנסיים

החדשות הטובות הן שההומור השמנופובי של "ארץ נהדרת" לא שמור רק לנשים. גם בהצגתם של רני רהב, דודי אמסלם ודוד ביטן – יש לא מעט התייחסויות למשקל גופם ולהרגלי האכילה שלהם. דוד ביטן, למשל, בגילומו של אודי כגן, אמר בתוכנית שלמנות אותו לשר החקלאות זה לא מתאים כי הוא בחיים לא אכל מלפפון. נו באמת, אנשים שמנים לא אוהבים ירקות? ברור לי שאני יכולה להיתפס כטרחנית עם ההיטפלות לפאנץ' הזה, אבל הוא מבטא בדיוק את התפיסה השטחית של אנשים שמנים – זללנים, בורים, פאתטיים וחסרי מודעות לבריאות. התמונה האמיתית, אנחנו יודעים, הרבה יותר מורכבת מכך, והיא קשורה למצבים רפואיים, גנטיקה וכן, גם לאכילת יתר – שהיא בעיה אמיתית הגורמת לסבל, לא פאנץ'. ומה זה בעצם משנה מדוע אנשים משמינים. המטרה היא לחיות בחברה שוויונית, וחלק מזה הוא חשיפה נורמלית לכל מיני סוגים של נראות, מבלי שתוכניות טלוויזיה יכנסו לנו למידת המכנסיים.

אם חברה כזו מעניינת את יוצרי "ארץ נהדרת" – ואני משוכנעת שהיא כן – עדיף שיכתבו דמויות בצורה מאתגרת וחדשנית, לא רק שמן-חזיר-ביסלי-עצלן-חה-חה. כי בסוף היום, מי שנראה כאן עצלן זה לא הדמויות.