"שתזכה לשנה הבאה": אריאל ביבס מציין יום הולדת 5 בשבי

מה היית רוצה לאחל לאריאל לרגל יום הולדתו החמישי, אני שואלת את יפעת זיילר-פז, בת דודתה של אימו, שירי ביבס. "שתזכה לשנה הבאה", היא אומרת ולא מצליחה לעצור את הדמעות. "אני לא ממש מתפקדת היום, ביום ההולדת של אריאלי", היא אומרת. אי אפשר לכתוב את הבכי שלה, אבל הוא סודק את הנפש. ואז היא מוסיפה: "מה כבר אפשר לאחל לילד בשבי? חופש, תקווה, אור".

>> סרטון החטיפה של שירי ביבס קורע את הלב. המציאות עצובה עוד יותר

היום, 5 באוגוסט, היה אמור אריאל ביבס הקטן לקום שמח ומאושר, לבחור לעצמו בגדים יפים לקראת חגיגות יום הולדתו. אימא שירי הייתה אומרת לו בוודאי בחיוך גדול: 'בטח, אתה יכול לבחור בעצמך', והג'ינג'י המתוק עם החיוך התמים היה נרגש לקראת החגיגה הצפויה. הוא בטח היה מחכה בקוצר רוח לסוף השבוע שבו הוא אמור לחגוג עם המשפחה המורחבת – הסבים והסבתות, הדודים והדודות ובני הדודים הקטנים. בחוץ, בחום של אוגוסט, בוודאי הייתה בריכה מתנפחת וצחוק ילדים היה מהדהד באוויר. ואז, כמובן, הוא היה מבקש לפתוח את שלל הצעצועים, המשחקים והספרים שקיבל במתנה, ומיד לאחר מכן היה מגיע זמן העוגה עם הנרות. אריאל היה נושף בכל הכח בשביל לכבות אותם, כמנהג הילדים.

אלא שכבר עשרה חודשים חלפו מאז אותה שבת ארורה של השבעה באוקטובר, ואיש לא יכול לומר היכן אריאל, כפיר ואימם שירי ביבס. האב ירדן ביבס נחטף לעזה על ידי חמאס ותועד בשבי, אשתו וילדיו נלקחו על ידי ארגון טרור בשם "אדוני השממה", קבוצה של החזית העממית, ומאז קולם לא נשמע. מה שנותר הם שני צילומים שהפכו את המשפחה בעל כורחה למשפחה של המדינה: בצילום אחד נראית אימא שירי בפנים מבועתות, חובקת את ראשיהם הג'ינג'ים הרכים של אריאל, אז בן ארבע וחודשיים, וכפיר שהיה אז בן תשעה חודשים. הצילום השני הוא סרטון מצמרר, בו מתועדים שירי והילדים ברגע הגעתם לעזה, מובלים על ידי שטני האדם שחטפו אותם. רגעים שנצרבו אצל כולנו ואינם מרפים, של אימא גיבורה ושני ילדים שפרצו לחיינו ביום היעלמותם.

חלפו עשרה חודשים ואין שביב מידע להיאחז בו, רק חרושת שמועות אכזרית ולא מבוססת. בני גנץ רמז בחודש יוני מה לכאורה עלה בגורלם של שירי והילדים, ואמר שהציבור ידע על כך "כשהדברים יבשילו".

"המשפט שלו מכעיס", אומרת זיילר-פז, "שר הביטחון גלנט נפגש איתנו מספר פעמים, עם כל בני המשפחה המורחבת משני הצדדים. הוא הקדיש לנו מזמנו וענה גם לשאלות הקשות. מהצבא אומרים לנו שלא יכולים לאשר מה קרה לשירי והילדים, סיטואציה לא הגיונית, אבל אנחנו מאמינים להם שהם עוסקים בזה יום ולילה, וזה נותן לנו תקווה".

בשבעה באוקטובר, כידוע, פרצו המוני מחבלים אל קיבוצי הדרום ויישובי העוטף, רצחו ללא רחם אנשים במיטותיהם, תינוקות וילדים, מבוגרים וקשישים. כרבע מתושבות ותושבי ניר עוז, הקיבוץ של משפחת ביבס, נרצחו או נחטפו.

במניין הנרצחים נמצאים גם הוריה של שירי, יוסי (67) ומרגיט (63) סילברמן, שנרצחו בביתם באותו בוקר נורא, יחד עם כלבם האהוב. יוסי היה אמן, מרגיט הייתה הגננת המיתולוגית והאהובה על ילדי הקיבוץ.

במניין הנחטפים נמצא כאמור גם ירדן ביבס, שרצה להציל את אשתו וילדיו והקריב את עצמו לדברי יפעת, כשהתקדם לעבר המחבלים בשביל שיקחו אותו ויניחו להם.

הוא יודע שחטפו את שירי והילדים?
"הוא לא ידע. נילי מרגלית, האחות של הקיבוץ שטיפלה בזקנים בשבי לפני ששוחררה בנובמבר, סיפרה לנו שראתה בשבי את ירדן. היא אמרה שהמחבלים ביקשו ממנה ומחטוף נוסף להגיד לירדן ששירי והילדים לא חיים. אנחנו לא יודעים מה הוא הבין, איך הוא שורד שם ואיזה חוסן יש לו, אם בכלל".

לא מזמן הרשת סערה בעקבות סרטון מעזה, בו נראו שני ילדים ג'ינג'ים בגילם של כפיר ואריאל.
"אנחנו מקבלים הודעות ותמונות שולחים לנו גם מתוך אל ג'זירה, שנבדוק שזה לא מישהו מהילדים, אבל גם בעזה יש ילדים ג'ינג'ים".

מאז האסון של השבעה באוקטובר, הפכה זיילר-פז לדוברת של המשפחה, יחד עם עופרי ביבס-לוי, אחותו של ירדן. "אני מלקה את עצמי על כך שלא הייתי ביום ההולדת הרביעי של אריאל", אומרת זיילר-פז. "הייתי ביום ההולדת הראשון שלו עם כל המשפחה המורחבת, ואז הייתה הקורונה ואחר כך ילדתי וגיא שלי היה בן ארבעה חודשים אז ויתרתי על הנסיעה לקיבוץ. כמה אני מתחרטת על זה היום".

זיילר-פז מספרת על סרטון מיום הולדתו האחרון של אריאל, שמקבל היום משמעות מצמררת. "רואים את הגננת שלו אומרת לו להביע משאלה, ואז בדיוק הסרטון נקטע. ואז שומעים אותה לרגע אומרת את המילה 'שתזכה', והסרטון שוב נקטע", היא אומרת. "מאז עברנו את ימי ההולדת של כולם, לירדן היה יום הולדת בעשרה באוקטובר, עוד לפני שהבנו את גודל האסון; לכפיר מלאו שנה ב-18 בינואר; לשירי היה יום הולדת בערב פסח וזו הייתה סמליות מחרידה, ועכשיו בחמישה באוגוסט יש לאריאלי".

איך אתם מתכוונים לציין את יום הולדתו של אריאל?
"היום בשעה חמש אחר הצהריים ניפגש בכיכר הבימה, ומשם נצא בצעדה אל כיכר החטופים ונקיים עצרת. רן דנקר כבר אישר שיגיע לשיר. כל כך הייתי רוצה לארגן לאריאל מסיבת יום הולדת אמיתית, אבל במקום זה אני צועקת שוב את הזעקה שלנו".

את מרגישה שהעם איתכם?
"כן, מרבית העם איתנו. בסטימנט כולם רוצים לראות את המשפחה שלי בבית. הוויכוח הוא על הדרך ושם נכנסת גם הפוליטיקה. בנוסף, בהחלט מורגש נירמול. חלקים גדולים בציבור כבר אטומים. הם יקראו ויתרגשו מאוד, אבל זה יישאר שם. הנפש כבר לא יכולה להכיל את כל מה שקורה, אבל בסוף העניין הוא כל כך פשוט, לא אמור להיות ויכוח. הם צריכים להיות בבית".

את חושבת שלא נעשה מספיק בשביל להחזיר אותם?
"אני חושבת שההחלטה להיכנס קרקעית לעזה ב-27 באוקטובר, בזמן שיש 300 חטופים בעזה והצבא לא יודע איפה הם בוודאות, חשפה לחלוטין את סדר העדיפויות של המלחמה ושל מקבלי ההחלטות – קודם ניצחון, אחר כך חטופים. למעשה, ראש הממשלה הודיע לנו במסיבת העיתונאים ערב הכניסה הקרקעית, שהחטופים במקום החמישי ברשימת היעדים, שהמשפחות שלנו עלולות להיות נזק משני. כשהרמנו קול אמרנו לנו לשתוק, אמרו 'אתם מעלים את המחיר'. כשחטופים התחילו למות בשבי, אמרו לנו ש'רק כח צבאי ישחרר אותם'. כששאלנו עוד כמה זמן נחכה עד העסקה הבאה, ענו לנו 'עד הניצחון המוחלט'. התסכול של המשפחות יושב שם, בפער בין הסיסמאות של ההנהגה למציאות. הרי גם 'חמאס מורתע' הייתה סיסמה עד 6 באוקטובר. אז מה הוא ניצחון? כיצד אפשר לנצח אידיאולוגיה? תהרגו עוד מאה אלף מחבלים, תמיד יהיה להם תחליף אם לא נדאג לחלופה שלטונית בעזה. לחטופים אין תחליף. לשירי, ירדן, כפיר, אריאל ועוד 111 חטופים אין תחליף. כולנו מרגישים עכשיו את החרדה מהתקיפה האיראנית. תדמיינו מה עובר על החטופים שנמצאים בשבי כבר מעל 300 ימים. כל לילה הם שואלים את עצמם אם הם בכלל יתעוררו מחר בבוקר".

לאחרונה פורסמו דברים מתוך דיוני הקבינט המצומצם, לפיהם גם גלנט וגם ראש השב"כ, ראש המוסד והרמטכ"ל אמרו לנתניהו שצריך להגיע לעסקה עכשיו. לפי הפרסומים, נתניהו הטיח בהם בתגובה שהם "רופסים" ו"חלשים", ואמר להם: "במקום ללחוץ אותי, תלחצו את סינוואר".
"הם אומרים את זה הרבה זמן, וגם האלוף במיל' ניצן אלון (הממונה על סוגיית החטופים מטעם צה"ל, דב"א). אני חושבת שהם כבר מתוסכלים, אבל הכל היה משתנה אם הם היו יוצאים לציבור. מצד שני, אנחנו עלולים להפסיד אותם כמפקדים, כי הוא הבוס שמינה אותם, והוא ימנה חדשים במקומם".

ישנם רגעים שאת רואה סוף טוב?
"כן. אני רואה את משפחת ביבס יחד, שירי, ירדן, אריאל וכפיר, במקום שכולו ירוק, והם כבר משתקמים מהסיוט הארוך שנפל עליהם, ואני רואה אושר. פשוט אושר".