סרטון החטיפה של שירי ביבס קורע את הלב. המציאות עצובה עוד יותר

ישנתי זוועה הלילה. פשוט התהפכה לי הבטן והרגשתי כאילו משאית של מאה טון דרסה לי את הלב. לא הצלחתי לעצום עין אחרי הסרטון בן 40 השניות שפרסם דובר צה"ל מחטיפתם של שירי ביבס וילדיה אריאל בן ה-4 וכפיר התינוק, שהיה אז בן 9 חודשים בסך הכל. הסרטון הוכיח שהשלושה הגיעו לחאן יונס בחיים, אבל תא"ל דניאל הגרי רק חזר על אותן מילים "חשש לגורלם", ואני רק תודה ומייחלת לכך שזו לא המקבילה המצמררת של "הותר לפרסום". כך לפחות למדנו מהמקרה של החטופים איתי סבירסקי ויוסי שרעבי, שמצאו את מותם בעזה, כל אחד בנסיבותיו המחרידות שלו.

>> אחותו של החטוף איתי סבירסקי: "נקרע לי הלב"

אחר כך יפעת זיילר, בת דודתה של שירי, שטפה את מה שנותר מהלב שלי במבול של דמעות. בתוך כל כאב הלב הזה היא הצליחה להבחין בכך ששירי נחטפה יחפה. האימא הגיבורה הזו שגילתה כל כך הרבה תושיה ברגעי האימה, ודאגה לעטוף את הגוזלים שלה בשמיכה לפני שלוקחים אותם אל הלא נודע, הלכה יחפה. זהו משל קטן ועצוב לאכזריות של חמאס (כדברי הגרי חמאס הוא "הכתובת למשפחה הזאת", אף שהמחבלים שחטפו אותם משתייכים לארגון בשם "אדוני השממה"), אבל זה בעיקר משל גדול להפקרות המתמשכת שהביאה לשבעה באוקטובר, ולא מפסיקה להתרחש מאז.

אבל דניאל הגרי טועה, כי לפני הכל ואחרי הכל יש כתובת אחת למשפחת ביבס – והיא ישראל. האכזריות היא על חמאס, אבל האחריות וההפקרות הן עלינו, על המדינה הזו. הגרי אומר שבצה"ל עושים הכל בשביל לאסוף מידע בשביל לברר מה עלה בגורלם, אבל אחרי 137 יום זה מעט מדי ומאוחר מדי. הם מזמן היו צריכים לחזור לישראל, אבל ישראל ויתרה עליהם. אחרת איך אפשר להסביר את האדישות בממשלה לגורלם ולגורל כלל 134 החטופות והחטופים שנמקים בשבי? איך אפשר להסביר את האדישות לכך ש-14 נשים עדיין מוחזקות בתנאים שטניים ולפי העדויות עוברות אונס, עינויים והתעללות? איך אפשר להסביר את זה שבמקום לזעוק כל יום מבוקר ועד ליל את זעקת החטופים, לתמוך במשפחותיהם ולהפעיל לחץ עולמי – ראש הממשלה שלנו עסוק רק בהישרדות פוליטית ואילו האנשים שמושכים בחוטים שלו מדרדרים אותנו אל פי תהום עם האמירות הנפיצות שלהם והמהלכים המסוכנים שלהם?

אלפים רבים של ישראלים שהנפש שלהם נותרה עירומה, יחפה וחפה מטיפול נפשי ראוי אחרי השבעה באוקטובר, מאות אלפי משפחות עקורות יחפות מבית, ואלוהים יודעת כמה מילואימניקים ומילואימניקיות שהמדינה מנצלת וזורקת לאחר השימוש, ואף תוך כדי, משאירה אותם להתמודד לבד עם העסקים שהתרסקו, הפיטורים הלא הגיוניים או אובדן ההכנסה, שלא לדבר על הכאוס בבית. במדינה שנראית ככה כמעט חמישה חודשים אחרי האסון הכי נורא שקרה לה בכל ההיסטוריה, ולפי האדם האחראי והמהימן ביותר בממשלה, גדי איזנקוט, היא צועדת אל הלא נודע "ללא מהלכים משמעותיים להשגת הישגים אסטרטגיים" – איך אני בכלל יכולה להתפלא שלא מצליחים להחזיר אימא צעירה, ילד בן ארבע ותינוק בן שנה הביתה?