מי מטפל באנשי השטח שנחשפים לזוועות המלחמה?
החוויה של זוועות המלחמה כפרמדיקית, כרופאה או כמתנדב בזק״א עלולה לפצוע את הנפש אנושות. כעת, פרויקט תיעוד מיוחד בוידאו מספק לאנשי המקצוע בשטח הקלה משמעותית
עשרות אלפי אזרחים ואזרחיות ישראלים מתמודדים כעת עם טראומה בדרגות משתנות. הראשונים ביניהם הם כמובן שורדי ושורדות התופת בישובי העוטף ומשפחות החטופים והנעדרים הממתינות בביתן בחוסר אונים. בשעה שעם ישראל מתגייס על מנת להעניק מענה לנפגעים, אוכלוסייה אחת נשארת, לעיתים, מאחור: נותני המענה הראשוני. הרופאות, המטפלים, הפרמדיקיות, אנשי זק"א ומי שעמדו בשורה הראשונה בחדר הטיפולים, בטיפול הנמרץ או, לצערנו – בעת זיהוי הגופות. רק לאחרונה התבשרנו כי מוטי בוקצ'ין, דובר זק״א, התמוטט בביתו לאחר שבועיים בהם שהה בשטחי הקרב בדרום וסייע באיתור הנעדרים. הוא אושפז בבית החולים בילינסון ומצבו יציב, אך המקרה של בוקצ׳ין אינו בודד. רבים מהמסייעים בשטח סובלים מדרגות שונות של טראומה משנית שמשפיעה על חייהם.
>> המלחמה מעוררת מחדש את הטראומה המינית שלי. זה הגיוני?
לכן, החליט מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית להסב את פרויקט התיעוד שלו, המשתמש בצילום בוידאו ככלי טיפולי להתמודדות עם טראומה – עבור כל אלו שחוו את הזוועות מ"יד שנייה". "נחשפנו לבעלי המקצוע שחשופים לזוועות התופת", מספרת אורלי ליברמן, אחת ממייסדות הפרויקט, "וראינו שהרבה פעמים, האנשים הללו סוחבים את החוויות הביתה, וזה יכול ליצור פתיחה של צלקות ישנות גם אצלם. כולם במצוקה, אך אלו הקהלים השקופים כרגע שלא מקבלים מענה טיפולי".
בימים כתיקונם, פרויקט התיעוד של מרכז הסיוע מאפשר לנפגעים ולנפגעות לתעד את סיפור הפגיעה המינית שלהם מול שתי עדות ומצלמת וידאו, ולהחליט מה ייעשה עם התיעוד לאחר מכן. כעת, נשות הפרויקט מתנדבות להגיע אל כל מי שירצה לתעד את סיפורו בזמן המלחמה, בלי קשר לפגיעה מינית. "יש לנו שני עקרונות: ראשית, אנחנו ארכיון סגור. רק מי שיפקיד את התיעוד יחליט אם, מתי, ולמי להראות את החומרים שצולמו. ושנית, הסיפורים שאנחנו אוספות הם בתוך הקשר כללי. כל מי שבא לתעד אצלנו הוא אדם שלם, ולכן אנחנו מבקשות שהשיתוף באירועים הקשים יישזר לתוך סיפור החיים שלהם", מסבירה ליברמן, "אנחנו רוצות שאנשים יזכרו שהם לא רק הדברים הנוראיים שהם חוו. ויחד עם זאת, אנחנו מודעות יחד איתם לפעולות שהם לא דמיינו לעולם שיעשו ולדברים שהם לא האמינו שהם יראו. הם במצב של תדהמה".
"הוצאנו קול קורא בשני מסלולים. האחד הוא כמובן לשורדים ושורדות, מפונים ומפונות, מתוך הבנה שרבים מהם מתעדים כרגע את הסיפורים שלהם בתקשורת ואולי ירצו לתעד גם באופן שיש להם יותר שליטה", היא מפרטת, "והמסלול השני הוא לאותם אנשי מקצוע שזקוקים כעת למענה טיפולי על מנת לא לפתח תגובות טראומטיות בעצמם. הרגשנו שצריך שיהיה להם מקום בטוח וחסוי לדבר על דברים שקשה מאוד לדבר עליהם בכל מקום אחר, ולשמר את הסיפורים לעתיד".
התחלתן כבר לתעד?
"כן, אנשי מקצוע תיעדו אצלנו ואנחנו שומעות על תוצאות נפלאות: הקלה, רמה גבוהה יותר של רוגע, שומעות את המילים 'מרחב נשימה'. הרבה מהם אמרו לנו, במילים כאלה או אחרות – 'הוצאתי את הסיפור החוצה, ועכשיו יש לי יותר מרחב להכיל את האנשים שאני צריך לטפל בהם'". החשיפה לזוועות התחברה להם פעמים רבות לסיפורים מדורות קודמים, למורשת המשפחתית, וזה מעלה הרבה שאלות ורגשות. אצלנו בתיעוד יש מקום להוציא הכל".
תוכלי להסביר מהו הערך של תיעוד בוידאו בימים האלה?
"גם ממחקרים שקראנו וגם מהניסיון שצברנו בעשר השנים האחרונות מתיעוד נפגעי ונפגעות תקיפה מינית, אנחנו מזהות שלתהליך תיעוד אישי באופן שבו אנחנו מבצעות אותו יש יתרונות טיפוליים. אנחנו שומרות על הסיפורים אצלנו ואז נטל נשיאת הזיכרון הופך לפחות כבד. התחושה שעולה אצל מתועדים ומתועדות היא שהם צירפו את קולם לקבוצה של סיפורים בעלי נרטיב קולקטיבי, שיש להם משמעות חברתית. בנוסף, התיעוד מאפשר לקיחת שליטה מחדש על הסיפור, הרגשה שעשיתי בו סדר, שאני מייצרת לעצמי משמעות. אני (המתועדת) עושה את זה, אף אחד אחר לא עושה את זה בשבילי, וזה נותן הרבה שקט וכוח ומאפשר להשמיע את הקול שלי גם במקומות נוספים, לקדם את המטרות שאני רוצה לקדם".
"כרגע הרבה אנשים לא נמצאים במצב של קבלת החלטות, וכמובן לא במצב לקבל החלטה למה ישמש התיעוד שלהם בעתיד. לכן, אנחנו שומרות עבורם את התיעודים אצלנו, ומי שרוצה בחומרים יקבל דיסק און קי של התיעוד שלו", מסבירה ליברמן, "כדי שכולנו נגיע לצד השני של האירוע המתגלגל והנורא הזה ונוכל לבחור מחדש בצורה מיטיבה ורגועה אם ואיך משתמשים בחומרים באופן שייטיב גם איתנו – וגם עם החברה שלנו".
להשתתפות, או לכל שאלה ובקשה בנוגע לפרויקט התיעוד, ניתן לפנות לאורלי ליברמן: 0524208587 או במייל: teud@1202ta.org