אחד מתוך חמישה ילדים בישראל חווים פגיעה מינית, אז למה ישראל שותקת?
ילדה בת 5 סיפרה לגננת שדוד שלה מכאיב לה באיבר המין, ילדה בת 9 נזכרה בכותונת האדומה שלבשה כשאביה אנס אותה. פרופ' כרמית כץ שמעה מאות עדויות מחרידות, אבל מבחינתה האשמה היא במדינה
היא הייתה בת 12 בסך הכול כשסודה הגדול התפוצץ. מגיל תשע היא התלוננה על כאבים בפות, ככל שחלף הזמן הדלקות בדרכי השתן הפכו לכרוניות אצלה אבל למרות כל הסימנים המחשידים, כולם התעלמו. אף אחד לא שמע אותה, לא ניסה לראות אותה ולא הגן עליה. לא האחות בקהילה, לא הרופאים, לא המורים והמחנכים בבית הספר. היא סבלה ושתקה. בת 12 הייתה כשבטנה החלה להתנפח, וראו שם עובר שגדל. ילדה צעירה שהזוועה התרחשה בתוך הבית שלה ולא היה לה לאן לברוח מאבא מתעלל. היא לא היחידה, ואפילו לא הצעירה ביותר.
>> שלא נדע: המדריך המלא להתמודדות עם תקיפה מינית
ילדה בת חמש סיפרה לגננת שדוד שלה מכאיב לה "בקטנים" (כינוי לאיבר המין בחברה החרדית, דב"א). הגננת פעלה בנחישות והזמינה חוקרת ילדים, הילדה סיפרה לה איך הדוד נוגע בה. הרב של היישוב מיהר אל המשפחה, ישב איתם בסלון הבית והסביר להם מה המחיר של הגילוי הזה: האב יפוטר מעבודתו, אחיותיה הגדולות לא יוכלו להתחתן, והילדה, שמתחילה להבין את "המחיר" עד כמה שילדה בגילה יכולה, חוזרת לחוקרת ואומרת לה "אני ילדה רעה, אני שקרנית. המצאתי הכול".
או בת התשע, שאהבה מכל את הכותונת האדומה שאבא קנה לה, ולימים כשהחוקרת שאלה אותה למה דווקא כותונת אדומה, היא ענתה: "כשאני לובשת אותה, אני יודעת שאבא שמח ושזה ייגמר מהר".
"מעל 80 אחוז מהפגיעות המיניות בוצעו על ידי אדם שהיה מוכר לילד, כאלה שהילד תלוי בהם או שהם גורמים סמכותיים – הורים, סבא, רב, מורה, או מדריך. רק בשלושה אחוזים מהמקרים הפגיעה היא על ידי אדם זר"
המקרים רבים ומזעזעים, הסטטיסטיקה קשה ומפחידה ובלתי נסבלת, נפשות של ילדים קטנים נרצחות שוב ושוב, ואין מענה ואין קשב.
פרופסור כרמית כץ, 45, מבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל באוניברסיטת תל אביב, היא מנהלת תחום המחקר במכון חרוב, הגוף המוביל בישראל ומהמובילים בעולם, המתמחה בהכשרת מטפלים ובמחקר של ילדים נפגעי התעללות והזנחה. "אחד מתוך חמישה ילדים במדינת ישראל חווים פגיעה מינית", היא טוענת. וזה לא הנתון המחריד היחיד שהיא חולקת: "מעל 80 אחוז מהפגיעות המיניות בוצעו על ידי אדם שהיה מוכר לילד, כאלה שהילד תלוי בהם – הורים, סבא, רב, מורה, או מדריך, כאלה שיש להם סמכות על הילד. רק בשלושה אחוזים מהמקרים הפגיעה היא על ידי אדם זר. אצל רובם המכריע של הנפגעות והנפגעים הפגיעות המיניות מתחילות כבר בגיל שמונה, ואצל רבע מהם זה קורה לראשונה כבר לפני גיל חמש".
לדבריה של כץ, 4 מתוך 5 נפגעות ונפגעים שתקו שנים ארוכות. "נכון יותר הושתקו, או שסיפרו ולא האמינו להם, או שאמרו להם להגיד ששיקרו", היא אומרת. "מצידם, במשך שנים הם אמרו לעצמם 'אם גם אמא שלי עוברת את זה, אז למה לי מגיע משהו אחר', והם השלימו עם זה שככה נראים החיים. יש דפוס אדפטיבי של שיתוף פעולה – הנפגעת או הנפגע רוצים לרצות את התוקף כדי שהכל ייגמר כמה שיותר מהר". כץ, היא גם המייסדת הפורום לצדק לילדים בגיל הרך, שבזכותו יצאו פסקי דין פורצי דרך בישראל ביחס לילדים נפגעי התעללות.
"אצל רובם המכריע של הנפגעות והנפגעים הפגיעות המיניות מתחילות כבר בגיל שמונה, ואצל רבע מהם זה קורה לראשונה כבר לפני גיל חמש"
היכן נכשלנו?
"הכישלון המהדהד הוא של המדינה והמדיניות הכושלת של גלגול אחריות, וזה רוע של כל הממשלות בהיסטוריה של ישראל. אנחנו מפרגנים לעצמנו כחברה, אבל כאשר מתרחשת התעללות בילדים, אנחנו לא שם. המדינה לא רואה את הילד כסובייקט שיש להגן עליו, וזה תקף לכל המערכות של המדינה – כולל מערכות החינוך, הבריאות, הרווחה והמשפט. המדינה נכשלה כישלון חרוץ בהגנה על ילדים שחוו עבירות מין, וההתנהלות הבעייתית של הגורמים השונים מהווה במקרים רבים טראומה קשה לא פחות מהתקיפה עצמה. ילדה בת 14 וחצי צריכה כוחות-על בשביל להעז לדבר על דוכן העדים נגד אביה, ואז היא שומעת את הסנגור אומר לה שהיא פתיינית – ואף אחד לא עוצר את זה. לא ייתכן שמדינה שחתמה על אמנת הילד כבר בשנת 1989, מתגאה בכך שאנחנו מתקדמים בתחום, אבל רק שכחה לספר את זה לילדים".
טראומה על טראומה
בחודש ספטמבר 2020 הוקמה ועדה ציבורית לשינוי המדיניות לגבי פגיעות מיניות בגיל הילדות. בראשות הוועדה ניצבת השופטת בדימוס נאוה בן אור, ופרופסור כץ היא מנהלת הוועדה. חברי הוועדה הם יעל שרר, מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית; צביקי פליישמן, ממקימי "אל תשתוק" – מיזם למאבק בתקיפות מיניות בחברה החרדית; עורכת הדין ומנהלת קמפוס חרוב לילדים, עפרה בן מאיר; וענת אופיר, עובדת סוציאלית ומנהלת מיזם מהלב במכון חרוב.
מטרת הוועדה היא לשנות מהיסוד את המדיניות הממשלתית והטיפולית כלפי אותם ילדים שחוו פגיעה מינית. מעל 500 בגירים, שנפגעו בילדותם העידו בפני הוועדה, 85 אחוז מתוכם הן נשים.
"זה נתון מפתיע". אומרת פרופסור כץ, "כי בסטטיסטיקות רואים שעד גיל 12 אין הבדל במספר התקיפות בין ילדים לילדות, אבל לבנים יש פחות לגיטימציה לספר והתגובה כלפיהם משתיקה יותר. ילד שהתלונן בפני דודו על כך שהמורה שלו פגע בו מינית, נענה על ידו ב'אתה ילד יפה, תתרגל שכולם ירצו לגעת בך'. היו שהודו ש'לא ידענו שאסור לעשות בגוף שלנו מה שרוצים', ואחת הנשים העידה שכילדה חיכתה מדי בוקר שתזרח כבר השמש ותוכל ללכת לכמה שעות לבית ספר ולא תסבול מאלימות מינית".
"הכישלון המהדהד הוא של המדינה, וזה רוע של כל הממשלות בהיסטוריה של ישראל. לא ייתכן שמדינה שחתמה על אמנת הילד כבר בשנת 1989, מתגאה בכך שאנחנו מתקדמים בתחום, אבל רק שכחה לספר את זה לילדים"
לדברי פרופ' כץ עולה כי רק 41 אחוז מהמקרים שמאחורי העדויות נחשפו כבר בילדות, אבל רק מחצית מהילדים הנפגעים הופנו לקבלת סיוע מהמדינה, כאשר הטיפול השכיח היה מתן תרופות הרגעה בלי התאמה למצבם. לדבריה, 80 אחוז לא קיבלו שום סיוע – לא משירותי הרווחה ולא מגורמי האכיפה. ממרבית העדויות עלה שגם כש"זכו" לטיפול או סיוע, זה היה בגדר חוויה קשה וטראומטית. הם קיבלו יחס מזלזל ומחפיר מהמערכת, שתייגה אותם כשקרנים או כחולי נפש, ובכך גרמו להם לטראומה נוספת.
באיזו חברה רואים את השכיחות הכי גבוהה של פגיעות מיניות בילדים?
"השכיחות זהה בכל החברות ובכל המעמדות, ולא קשורה למעמד סוציו אקונומי. זה קורה גם במשפחות עם השכלה וכסף. בחברה הערבית ובחברה החרדית יש קשר שתיקה גדול יותר, ומאוד קשה שם להגיע לעדויות. בחברה הערבית יש פחד ממשי ממוות".
עד כמה הפגיעות הן בעלות אופי מתמשך?
"זה ככה ביותר מ-70 אחוז מהמקרים".
כמה מהבגירים הללו סוחבים איתם את הפגיעות שעברו כילדים, גם בבגרותם?
"רבע מכלל הפונים לוועדה דיווחו על קשיים כלכליים, בעקבות קשיים לתפקד בעבודה ובגלל סכומי הכסף שהם מוציאים על טיפולים נפשיים. 11 אחוז מתקיימים מקצבת נכות".
כמה מהם פנו להליך משפטי?
"רק 9 אחוז. כל השאר לא עשו זאת מחשש להתמודדות מול המערכת".
"ילדה בת 14 וחצי צריכה כוחות-על בשביל להעז לדבר על דוכן העדים נגד אביה, ואז היא שומעת את הסנגור אומר לה שהיא פתיינית – ואף אחד לא עוצר את זה"
למה נוצר הוואקום הזה שלא מאפשר טיפול כמו במדינות מתוקנות?
"כי כל מערכת במדינה פועלת בנפרד, במקום ביחד. המדיניות כושלת מרגע שילד סוף סוף אוזר אומץ וחושף את הפגיעה, ואז ההליך נמשך חודשים בשם "קידוש החקירה" ומפקירים את הנפגעים. אין לילד שום ליווי, ואז מגיעה חוקרת זרה והוא לא יגיד מה קורה כי אחרי שהפקיד את הסוד הנורא הוא מרגיש שנותר לבד. כל אלה פוגעים באמון ובביטחון של הילדים מול המערכות, ומערכת החינוך רואה ילדים על בסיס יומי ותוכניות מניעה לא עוזרות. להגיד לילד – אם זר יחטוף אותך, תברח, תצעק, זה לא משהו שעוזר לילדים. שמים את האחריות על הילד. אם לא תוקם רשות לאומית להגנה על ילדים, נמשיך להפקיר ולעשות מה שאנחנו טובים בו: כיבוי שריפות. שמים איכון לעקוב אחרי וירוסים, אבל לא בשביל להחליף מידע חשוב על ילדים".
עד כמה השפיעה תקופת הקורונה על כל זה?
"אנחנו עוד לא מתחילים להבין מה קורה עם אותם ילדים כשאין מסגרות חינוכיות יציבות. בתנאים הבלתי אפשריים שנוצרו, זו דרמה עוד יותר גדולה".
מהפכת מי טו לא חלחלה לעולמות האלה של פגיעה מינית בילדים?
"שאלה מדהימה. היא משפיעה הרבה פעמים בעולם המבוגרים, בין היתר כי בזירת הסלבס אנשים התחילו להיחשף ולשתף בפגיעות מיניות שעברו – וזה חשוב ונפלא – אבל בכל הנוגע להגנה על ילדים זה עוד לא הגיע. זה קורה לרוב בתוך הבית, יש פחות חשיפה, פחות מספרים והנפגעים פחות סומכים על העולם – כי הפוגע בילד הוא גם זה שבמקרים רבים עוזר לו לשרוד".
ללכת אל הלא נודע
פרופסור כץ, אישה נמרצת, לוחמת עיקשת באופייה, רואה בעבודה שלה שליחות והגשמה עצמית. במקור היא ממושב נטועה שבצפון, והיא מעידה על עצמה כדור ראשון להשכלה גבוהה. "כשאבי שמע שאני רוצה ללמוד עבודה סוציאלית, זה היה עבורו יום שחור. בעיניו זה היה סמל לדיכוי ממסדי, אבל הבטחתי לו שאעשה שינוי – וזה מה שאני עושה", היא אומרת.
"הוועדה הציבורית לשינוי המדיניות שהקמנו, היא מבחינתי הגשמת חלום. המשמעות הגדולה של הוועדה להפנות אצבע מאשימה כלפי החברה ולא כלפי הילדים. בגל הראשון הצפנו את הדבר הזה שנקרא פגיעות מיניות בילדים, הגל השני יעסוק בפגיעות בילדים בעלי צרכים מיוחדים. הכוונה היא לשים על השולחן נושא אחר כל שנתיים, ולטפל בו בצורה מעמיקה".
"להגיד לילד – אם זר יחטוף אותך, תברח, זה לא משהו שעוזר לו. שמים את האחריות על הילד. אם לא תוקם רשות לאומית להגנה על ילדים, נמשיך להפקיר אותם. שמים איכון לעקוב אחרי וירוסים, אבל לא בשביל להחליף מידע חשוב על ילדים"
בתום שירות כקצינת ת"ש בחטיבת גולני, היא למדה עבודה סוציאלית לתואר ראשון, שני ושלישי, ואז נסעה לעשות פוסט דוקטורט בפסיכולוגיה משפטית באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה. "לא הייתי יכולה לעשות את זה בלי בן זוגי, אודי, שהוא כיום מנהל תחום החינוך במרכז רבין. הוא עשה ויתור עצום בשבילי, נסענו בלי שום קשרים, הימרנו על הכול בתקווה שזה יצליח ושעם שובי אני אכנס לאקדמיה", היא אומרת. "היו לנו אז שני ילדים, כיום יש לנו ארבעה, והיו רגעים שם שאמרנו לעצמנו איזה חסרי אחריות אנחנו ומה עשינו. לא הבנו אז את המשמעות של ללכת אל הלא נודע".
אבל ההימור שלה הצליח. בעשר השנים האחרונות כץ היא חברת סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. על הרקע הזה היא הקימה פורום בינלאומי, שהיא עומדת בראש, וחברים בו נציגים מ-15 מדינות, בהן מדינות אירופאיות, ארצות הברית, קנדה, אוגנדה, קולומביה וברזיל.
"אנחנו רואים בכל המקומות עלייה בכלל גורמי הסיכון במשפחה – ממצוקה כלכלית עד מצוקה נפשית של ההורים, אבל לא רואים את הילדים", היא אומרת. "והעניין זה שילדים לא מספרים. לוקח שנים לילד לחשוף את ההתעללות בו. למרביתם זה לוקח לפחות שלוש-ארבע שנים, הרבה מהם לא מבינים מה קרה ואין להם את היכולת הוורבלית להגיד את זה. בקבוצות מיקוד שעשינו, שאלנו והם ענו – אנשים מתים בקורונה, בבית אין כסף, אז שנספר שנפגענו מינית?".
"לוקח שנים לילד לחשוף את ההתעללות בו. הרבה מהם לא מבינים מה קרה ואין להם את היכולת הוורבלית להגיד את זה. בקבוצות מיקוד שעשינו, שאלנו והם ענו – אנשים מתים בקורונה, בבית אין כסף, אז שנספר שנפגענו מינית?"
כץ קושרת גם את הקורונה למצב: "כבר שנתיים שאנחנו עדים למצוקות של בני נוער ומתבגרים, כולל הפרעות אכילה, ניסיונות אובדניים ופגיעות מיניות ברשת. זה קורה כי הם ממולכדים בבתים, לא רואים אותם, אז הם מוצאים נחמה באינטרנט. שם יושבים תוקפים שמנצלים אותם וטורפים אותם, ושם הכל מתחיל. אין מדיניות שמגנה עליהם".
מה המדיניות במדינות אחרות?
"במדינות כמו קנדה וגרמניה ואנגליה שמו את הילדים בראש סדר העדיפויות, יצאו בקמפיינים בנושא. אצלנו מדברים על ילדים כמפיצי חיידקים, ואומרים – אל תלכו לסבא וסבתא ואל תחבקו אותם".
בחודש דצמבר האחרון, שנה ושליש מאז שהוקמה הוועדה, היא הגישה את מסקנותיה. חברי הוועדה הוזמנו לבית הנשיא והגישו לידי הנשיא הרצוג דו"ח מסכם הכולל המלצות מפורטות. "היה גם טקס מרגש במיוחד. היו שם נותני עדויות מגיל 26 ועד גיל 60, כולם חוו פגיעות מיניות קשות, חלקם נפגעו דרמטית על ידי המערכת שתייגה אותם כשקרנים וחולי נפש. הנשיא ורעייתו לחצו את היד של כולם ואמרו להם: 'אנחנו מאמינים לכם, ומצטערים כמדינה שלא הגנו עליכם'. אחת מנותנות העדות שנפגעה מינית בילדותה, אמרה לנשיא כי אילו מישהו היה אומר לה את זה קודם הוא היה חוסך לה עשרות שנות טיפול".
"כבר שנתיים שאנחנו עדים למצוקות של בני נוער ומתבגרים, כולל הפרעות אכילה, ניסיונות אובדניים ופגיעות מיניות ברשת. זה קורה כי הם ממולכדים בבתים, לא רואים אותם, אז הם מוצאים נחמה באינטרנט ושם ממתינים להם טורפים. אין מדיניות שמגנה עליהם, ושם הכל מתחיל"
מה חייב לקרות מיד?
"ממשלת ישראל צריכה להקים תוכנית לאומית להגנה על ילדים ולהקים רשות שיהיו בה נציגים של כל המערכות ומכל המשרדים, שיתכללו את ההגנה על הילד. רק אז נראה שינוי. כל מדינה שהחליטה למגר את התופעה עשתה את זה ושם רואים את הילד כילד, ולא כאובייקט שעובר ממערכת למערכת. אנחנו רואים את זה בגרמניה, בקנדה ובמדינות סקנדינביה".
מה הציפיות שלך מכל מערכת?
"מערכת הבריאות צריכה להכשיר את כל מי שבא במגע עם ילדים כך שידע לזהות את הסימנים וידע לשאול את השאלות הנכונות. המערכת צריכה להיות מחויבת להגנה על ילדים ומניעת פגיעה בילדים. כמו כן על מערכות הבריאות בכלל, ומערכת בריאות הנפש בפרט, לעבור התאמה לטיפול מיודע טראומה על מנת למנוע את הטראומה החוזרת שמערכת זו מייצרת פעמים רבות כל כך בקרב נפגעים; מערכת החינוך צריכה לקבל משאבים של ממש על מנת לאפשר לצוותים החינוכיים לראות ילדים מעבר לחומר הלימודי, לשוחח איתם וללוות אותם בתהליכי חשיפה. היא צריכה לקדם תוכניות מניעה עבור כל הילדים במדינת ישראל, בכל הגילאים, על מנת לקדם את המוגנות של ילדים; מערכות אכיפת החוק והמשפט צריכות לעשות התאמה – הן בכל הנוגע לזכויותיהם של ילדים, והן ברמת המעורבות של כל מערכת, בדגש על מערכות מיודעות טראומה, על מנת למנוע התערבויות פוגעניות ופולשניות כלפי ילדים נפגעי עבירה".