אין גנים? אין עבודה!

מכירים את הסרטים האלה שמתעוררים כל פעם לחיים שחוזרים על עצמם בדיוק? נדמה לי שקוראים לזה סרטי לולאה. היום, מחר, מחרתיים, יום ועוד יום, כבר חודש שהחיים שלנו נראים אותו הדבר. תקועים בלימבו אין סופי של בכי, כביסות, אוכל, כלים, של אימא-הוא-הרביץ-לי, שימי-לי-יוטיוב וכמובן טלפונים זועמים מהבוס. נכון בסרט הזה כבר היינו, אבל לימבו סגר ב׳ אכזרי יותר, ארוך יותר, ובעיקר נטול הקסם שהצלחנו לאתר בסגר א׳. גרסת ההמשך הרי תמיד גרועה יותר.  

>> בפעם הקודמת: אין חזרה לעבודה בלי חזרה ללימודים

בינתיים, הילדים שלי, שלנו, בדרך להיות ילדי טראומת הקורונה, ילדים שלא מבינים למה אי אפשר לחבק את סבתא, מדוע אנשים מסתתרים מאחורי מסכות ולמה  הגננת שלהם מדברת איתם באפליקציה המשונה הזאת. ילדי הקורונה גדלים בעולם שיש בו מחלה שהורגת. בעיקר את ההיגיון הבריא של העולם שבו נולדו ושל המבוגרים שאמורים לתווך להם אותו.  

רק היום, למשל, לא הצלחתי להסביר לבתי למה היא לא יכולה לראות את החברות שלה ולהעניק להן את המתנות שהיא קנתה להן עכשיו ביוון. כי איך מסבירים לה דברים חסרי היגיון? הרי חזרנו ממדינה ירוקה, שיש בה 350 חולי קורונה, שהינו לבדנו בחופים בתוליים, והחברים שלנו, שהיו פה, בגינות, בהפגנות, במדינה שעוד לא הצליחה לרדת מ-4,000 נדבקים ביום, לא מוכנים לפגוש אותנו. אני די גרועה בחשבון, אבל בטוחה שהסיכוי שלהם להדביק אותנו, טכנית, גדול יותר. אבל אנחנו היינו במטוס, ובישראל 2020 אנשים מפחדים ממטוסים, כי זה צינור מתכת מדהים שלוקח אותנו למציאות אחרת, וזה כבר עניין מסוכן עבור הממשלה שלנו. 

בעולם אחר, שגם בו יש קורונה, הדברים עובדים קצת אחרת. יש מסגרות לילדים הקטנים, העסקים ממשיכים לפעול תחת הנחיות הגיונית (המון שימוש במרחב הציבורי החיצוני) והמבוגרים שנמנע מהם לעבוד אשכרה מקבלים פינוי מהממשלה שלהם. בעולם אחר הציבור נותן אמון בממשלה שלו, הממשלה נותנת אמון באנשים וזו כנראה הדרך הבטוחה להורדת התחלואה. משוואה שמשום מה לא עובדת אצלנו.  

ובינתיים בישראל

כבר חודש ימים שאני מנסה להשיג את נתוני התחלואה בגנים, בעיקר כדי להבין למה הם סגורים כבר חודש, בזמן שאנחנו מתבקשים להמשיך לעבוד כרגיל. הצלחתי אפילו להשתחל לדיון בוועדת החינוך של הכנסת, שהתקיימה לתוך הימים הראשונים של הסגר. רם שפע, יו"ר הועדה, ביקש מנציגת משרד הבריאות לספר למכובדים מסביב מה הם נתוני התחלואה בגנים, שהרי על פי המחקרים שהוצגו בינתיים, רוב ההדבקות מתרחשות דווקא כשהילדים בבית. ומה מתברר? שכל ההחלטות שהתקבלו כאן באשר למסגרות החינוך מבוססות על נתוני תחלואה שנאספו במדינות רחוקות כמו ניו זילנד. גברת משרד הבריאות נעה באי נוחות והבטיחה שתארגן את המספרים בהקדם. חודש עבר, והמספרים עדיין נעלמים.  

עוד ועוד חברות שלי מקבלות איומים מפורשים מהבוסים שלהם שמי שלא יעמוד ביעדיו יפוטר, כי גם הם צריכים לעשות קיצוצים ונמאס להם לשמוע את הילדים של העובדים שלהם ברקע

ובינתיים הילדים שלנו יושבים בבית כבר חודש. אין להם גנים, אין סדר יום ובעיקר חסרה להם אמפתיה. אנחנו ההורים עסוקים בעיקר בלנער אותם מעלינו כדי שנוכל להדביק קצב בעבודה, או כמו שאומרים, "לעבוד כאילו אין לי ילדים, ולהיות הורה כאילו אין לי עבודה". איכשהו, הפתרון הכי טוב שהממשלה שלנו הצליחה להגיע אליו הוא להושיב ילדים בני 3 מול הזום. תגידו לי, ניסיתם את זה פעם? 

זה לא עובד. ובינתיים עוד ועוד חברות שלי מקבלות איומים מפורשים מהבוסים שלהם שמי שלא יעמוד ביעדיו יפוטר, כי גם הם צריכים לעשות קיצוצים ונמאס להם לשמוע את הילדים של העובדים שלהם ברקע. מכעיס ככל שזה יהיה, אני מבינה אותם. העסק שלהם לא מתפקד, רק משום שבחרו להעסיק הורים. בחירה נאורה שהם בוודאי כבר מתחרטים עליה. 

הורים מביאים בייביסיטרים שהילדים לא מכירים, מסליקים אותם באוטו בדרך לסבא וסבתא, מארגנים קייטנות מחתרתיות, נשארים ערים כל הלילה כדי להספיק לעשות את המוטל עליהם

אני גם מבינה את הגננות החברות בהסתדרות, וואלה, המשכורת שלהן לא נפגעה בכלל, עם כל הבאסה של להיות בבית והגעגוע לילדים, לפחות דאגה כלכלית כרגע אין להן.

מה שאני לא מבינה זה את ציבור ההורים שמקבל את המציאות הלא הגיונית הזאת ונקרע תחת פתרונות לא הגיוניים כדי להצליח לשרוד את חיי היומיום הבלתי אפשריים האלו.

הורים מביאים בייבי סיטרים שהילדים לא מכירים, מסליקים אותם באוטו בדרך לסבא וסבתא, מארגנים קייטנות מחתרתיות, נשארים ערים כל הלילה כדי להספיק לעשות את המוטל עליהם. בבתים רבים אחד מההורים פשוט נאלץ להישאר בבית, ברוב הבתים זה יהיה ההורה עם ההכנסה הקטנה יותר, ואתן כבר יודעות מי מרוויח פחות ברוב המשפחות – נשים כמובן. 

בבתים רבים אחד מההורים פשוט נאלץ להישאר בבית, ברוב הבתים זה יהיה ההורה עם ההכנסה הקטנה יותר, ואתן כבר יודעות מי מרוויח פחות ברוב המשפחות – נשים כמובן

והילדים, הילדים מקבלים הורים עייפים, טרוטים, כועסים, הורים שכל הזמן רבים ביניהם, הורים מתחת למסכות, הורים מיואשים, הורים שלא פנויים אליהם כי הם צריכים לעבוד רגע. הם מתגעגעים לחברים. הם סובלים מרגרסיות. הרטבות לילה, חזרה לציצי, חזרה למוצץ, ביעותי לילה, ושלל מתנות קטנות שהעולם בימי הקורונה מפיל עליהם.   

די לטירוף ולסבל

הגיע הזמן לעצור את הסבל הזה, להפסיק לשלם את המחירים הפיזיים והנפשיים רק בגלל שהממשלה שלנו לא מוכנה לקחת אחריות על ילדים בגיל הרך ובטח שלא על ההורים שלהם. המשוואה ברורה והגיע שעתנו לזעוק אותה: אין גנים = אין עבודה. 

אם הפתרון של ממשלת ישראל להורדת התחלואה הוא סגירת גני הילדים – תאפשרו לנו ההורים להיות שם בשביל הילדים שלנו. תגנו עלינו מאיומי הפיטורים, תדאגו לפצות אותנו כלכלית על העבודה שאנחנו מפסידים, תשביתו את המשק. אם לא תעשו זאת, אז אולי הגיע הזמן שאנחנו נעשה את זה.