"כשאבא נהרג חשבתי שזה בגלל שלא התנהגתי כמו שצריך"

מלחמת יום הכיפורים צרובה אצל אילת ברעם (58.5) מקרית טבעון, כמאורע מכונן בחייה. היא הייתה בת 8 וחצי כשאביה האהוב, רס"ן אבי ברעם, בן קיבוץ שריד שבעמק יזרעאל, נהרג באותה מלחמה. הוא היה חקלאי, מומחה לגידולי שדה ואיש מחקר, מפקד סוללה בתותחנים, קצין קישור ארטילרי ונקרא למילואים בשישה באוקטובר בשנת 1973. הוא נהרג כעבור עשרה ימים בקרבות ההבקעה באזור הכפר ג'אבא, כשפגז אויב פגע במחפורת שבה נמצאו הוא וחייליו במובלעת הסורית, ומת במקום בגיל 36, ובמותו הועלה לדרגת רס"ן. הוא הותיר אישה, אסתר, וארבע בנות. אילת היא השנייה מביניהן.

>> "גם אני גיבורה": המאבק הכואב של נשות לוחמי מלחמת יום כיפור

ההיגיון והרצף הטבעי של החיים השתבשו ונטרפו אצל אילת לחלוטין באותה תקופה ארוכה של אופל. היא התמקדה באובדן, ועד עצם היום הזה היא לומדת להגן על הלב שלה. "עברו 50 שנה, זה נראה הרבה זמן אבל בלב זה אירוע שנופל מחוץ לזמן. זה חי וכואב כאילו זה רק קרה. אני מרגישה שהקשר אתו עדיין מתפתח בתוך הנפש שלי. שאבא שלי נשאר קרוב ושומר עלי", היא מספרת לנו בריאיון מיוחד לרגל יום הכיפורים.

אילת ברעם עם אביה ואחותה | צילום: באדיבות המצולמת

ממש לאחרונה יצא ספרה הראשון "סיפור על יומן, חתולה וגעגוע" (הוצאת "כריכה" סוכנות לספרים", עם איורים של רעיה קרס). הספר מתאים לילדים בגילאי 14-8 אבל לא רק, הוא גם מאיר נקודת מבט פילוסופית על המחיר המר שמלחמות גובות.

אילת, גרושה אם לשלושה ובזוגיות, היא בוגרת תואר ראשון בחינוך מיוחד וספרות עברית באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בביבליוגרפיה מאוניברסיטת חיפה, ועוסקת כבר 22 שנה כביבליותרפיסטית ומטפלת בהבעה ויצירה במשרד החינוך, מדריכת מטפלים ובנוסף יש לה קליניקה לילדים ומבוגרים בקרית טבעון.

"הספר הוא פרויקט של עשר שנים שנכתב תחילה כקטעים וזיכרונות", היא מספרת, "ניסיתי לחבר אותו לעלילה אחת וזה לא התחבר והבנתי כמטפלת שזה לא מקרי שאני לא מצליחה לספר את הילדות שלי בצורה קוהרנטית ושלמה כי היא התרסקה לרסיסים. כתבתי מתוך תחושת שליחות ומתוך רצון לריפוי עצמי, והוא עבר גלגולים לאורך שנים עד שנחת אצל העורך יחיעם פדן, שנפטר בינתיים, והוא זה שיצר את החיבור ההומוגני של הטקסט הרגיש בעדינות ובכישרון, לכדי כתב יד בשל.

אילת ברעם עם משפחתה בילדותה | צילום: באדיבות המצולמת

"הספר יכול לסייע להורים להבין מה עובר על הילדים שלהם גם בהקשרים של אובדן וגם בהקשרים של התמודדות מכאיבה מסוג אחר", היא מספרת. "הוא יכול לחזק ילדים שהתייתמו מהוריהם והוא גם מאיר נקודת מבט פילוסופית מקרית על המחיר המר שמלחמות גובות".

לקח לך הרבה שנים להחליט להוציא את היומן כספר.
"נכון. אני חושבת שכאישה בוגרת הרגשתי בשלב מסוים שיש לי חוב לילדה שהייתי. ילד צריך להסתגל מהר לשינויים וכשאין פתאום אבא זה כל כך עמוק. כאילו פתאום אין מי שישמור עלי".

"אמא שלי ישבה על הספה ואמרה לי 'אבא נהרג'. באותו רגע הבנתי שמשהו דרמטי השתנה, שמשהו בחיים שלי נגמר"

זה קשור גם לעובדה שנותרתן משפחה של נשים, אימא וארבע בנות?
"לגמרי. אין אבא שאפשר להגיד לו 'בוא תעזור לי'. בבגרותנו עברנו דירות, גרנו שלש אחיות בתל אביב, העברנו דירות אחת לשניה. יש תחושה עמוקה שאין הגנה. הקדשתי את הספר לאימי ולילדיי. אימי היא אישה אמיצה וחזקה, פמיניסטית שגידלה ארבע בנות לתפארת, במאמצים גדולים ועם הרבה יכולות".

אילת ברעם עם אימה ואחותה | צילום: באדיבות המצולמת

היום בו אביה נשלח למילואים כשהייתה ילדה, צרוב לה היטב בזיכרון אך לא זכור לה כיום טראומטי: "בקיבוץ זו הייתה שבת רגילה. הייתי עם קבוצת בני גילי, קפצנו ושיחקנו. בצהריים המטפלת אמרה שיש דיבורים על כך שהתחיל משהו בצפון ושמענו מטוסים. קיבוץ שריד נמצא לא רחוק מבסיס רמת דוד אז מקור הרעש היה ברור. בשעה שתיים כבר ידענו שפרצה מלחמה. אבא קיבל הודעה שהוא צריך להגיע ליחידה, הספקנו לאכול בחדר האוכל כל המשפחה, אני זוכרת שנפל טיל בשדה ליד הקיבוץ והיה הבזק אור חזק ואמרו לנו ללכת למקלטים ונפרדנו מאבא. לא פרידה דרמטית, הוא עלה על אוטובוס ונסע, עוד הספיק לשלוח לנו גלויות חמות ואוהבות".

איך נודע לך על מותו?
"במהלך יום לימודים רגיל בקיבוץ, באו ולקחו אותי לבית ההורים. אימא ישבה על הספה והיו בני משפחה ואנשים מהקיבוץ ואימא אמרה לי 'אבא נהרג'. באותו רגע הבנתי שמשהו דרמטי השתנה, שמשהו בחיים שלי נגמר. בשריד נהרגו חמישה חברים. בתחילה אבא נקבר בקבר ארעי בנהריה ורק כעבור זמן הוא הובא לקבורה בקיבוץ. לא הייתי בהלוויה שלו, כי ילדה בגילי לא הורשתה לבוא. היום מסתכלים על זה אחרת. הגישה הפסיכולוגית השתנתה".

איך התייחסו הילדים לילדה היתומה?
"הילדים לא ידעו מה להגיד וגם לא המבוגרים. כילדה הרגשתי סתירה גדולה הין האסון שקרה לי לבין התחושה שלא היה לזה הדהוד בחברה. אורחות החיים בקיבוץ המשיכו כרגיל, החגים נראו אותו דבר. אני חושבת שהזרע לכתיבת הספר נזרע אז, גם הבחירה במקצוע. היה לי צורך חזק להבין מה שקרה, את התנהגות האנשים שסביבי, את כל השינויים. כתבתי יומן מכיתה ב' וביומן כתבתי ב-16 באוקטובר 73 שאבא שלי מת. הייתה לי הרגשה שאני חייבת לתעד מה שקורה כדי לא לשכוח אותו".

אילת ברעם | צילום: סיגל קינן כרמון

ומאז, ברעם כותבת וכותבת, הכתיבה מלווה אותה בכל צעד, ומהווה לה טיפול של ממש: "זה תרפויטי", היא משתפת. "אני מדברת עם עצמי וזה עוזר לי להיות בקשר עם אבא שלי, שיום אחד הוא נעלם והייתה קטיעה של החיים".

למזלך חיית בקיבוץ, סביבה מוגנת.
"ועדיין את מסתובבת בעולם בלי אבא ויש בזה משהו אמביוולנטי. מול הרחמים סביב, כילדה צעירה הייתי גלויה וישר הייתי אומרת: 'אבא שלי נהרג' וזה היה מרכיב הזהות שלי שתפס את כל הפריים שלי. בקיבוץ כולם ידעו, וגם כשהגעתי לתיכון. ואז הגעתי לאוניברסיטת תל אביב ושם את נובאדי ואף אחד לא יודע מי את".

אילת ברעם עם אביה בילדותה | צילום: באדיבות המצולמת

לא מדברים הרבה על אבל של ילדים.
"נכון. זהו אבל שקוף. לא רואים אותו החוצה. ולכן בגלל השמחה הטבעית של ילדים קשה לראות אותו. אני מסתכלת על תמונות מהתקופה שאחרי נפילתו ואני רואה ילדה שקופצת וכאילו שמחה מה שמראה שהחיים נמשכים, אבל הייתי חייבת לגדול בעל כורחי. לא אומרים לך 'קחי שנה ותעבדי את האבל'. נכון שתוך כדי תהליך הצמיחה ילד לא תמיד מבין מה קרה, אבל דברים יכולים להיתקע, וכל אבני הדרך ההתנהגותיות שלי, הקמת בית ומשפחה, נעשו עם פצע גדול שנסחב אצלי כל החיים".

היא ממשיכה: "ילד בגיל 6 מתחיל להבין כשמדברים על מוות אבל עוד לא מבין שזה אל חזור. לקראת גיל 9 מתחילים להבין ומרגישים לא אחת אשמים. וזו אשמה חזקה. גם אני הרגשתי שאני אשמה. למשל, הלינה המשותפת בקיבוץ הייתה קשה לי, הייתי מתעוררת בלילות וההורים שלי ישנו בבית שלהם ורציתי שיבואו. הייתה לנו שומרת לילה בבית הילדים ולפעמים קראה להם. הרגשתי שונה מכולם בגלל הקושי הזה, וכשאבא נהרג חשבתי שזה בגלל שלא התנהגתי כמו שצריך ורציתי אותם בלילה לידי אז קיבלתי סוג של עונש".

אילת ברעם | צילום: סיגל קינן כרמון

לימים נישאת וילדת שלושה ילדים. איך מות אביך השפיע עליהם?
"זה הסבא שלא היה להם, זו חוויה רב דורית שמעצבת תפיסת עולם, משפיעה רגשית ויש לה הרבה השפעה. ימי הזיכרון לאבא הם קבועים. 50 שנה של אזכרות מסודרות ובלוח השנה השנתי שלנו זה מאוד משמעותי, הם גדלו בתוך האבל שלי, בתוך ההתמודדות שלי והם חלק מזה. אובדן הוא עבודה קשה שלעולם לא מסתיימת. וגם אחרי 50 שנה הכאב הוא ענק. החודש הזה מציף הכל והוא קשה במיוחד".