אילנית לוי: "שואלת את עצמי איך העולם יראה ביום שאחרי"

אילנית לוי היא אחת הנשים העסוקות בברנז'ה. בימים אלה כשווירוס הקורונה מאלץ את כולנו לעצור את חיינו גם היא יושבת בבית עם ילדיה, אלין וליאם, בפוסט מרגש שכתבה בחשבון האינסטגרם שלה היא משתפת את המסקנות אליהן הגיעה בהמלך שהותה בבית, על כמה היא מעריצה את הילדים שלה ומה זה אומר עליה כאימא. ואלו המילים שלה:

"ימים קיצוניים, משמעותיים, כנראה היסטוריים, עוברים עלינו. שואלת את עצמי כמו כולם איך העולם יראה ביום שאחרי הקורונה והשאלטר שהיא הורידה על העולם, איזה עולם מצפה לילדיי המתבגרים? בינתיים הם בסדר, בסדר גמור, הם במלון 7 כוכבים, און דה האוס, וכמובן על תקן הפועלים, אנחנו – ההורים. תוסיפו תסריטי אימה וחרדות המבעבעות בכולנו, שיש לי מספיק לחיים שלמים, ולפעמים אנחנו אבודים והמומים בכל הטירוף הזה ובכלל במסע הלא נגמר והקסום – הורות. האתגר הכי מטורף ומדהים בחיינו", היא כותבת.

אילנית לוי והילדים ליאם ואלין גולן | צילום: קמילה אומנות הצילום

>> ואיזה טיפ יש לה לאימהות שרוצות לדבר עם הילדים על מיניות?

"אז בין בטלה ורודנות מוחלטת של גוזליי, שמתבטאת במימיקות והנהונים בלבד על כל בקשה, טענה, קריאה (גם אם אני לא מולם), להתקפי עצבים וחרדה שאין מצב שלוקחים להם את הקיץ 'ובטח לא כדי לדחוס עוד בגרויות' הוא צועק מבקתת הנופש שהוא נמצא בה. והיא פתאום בנאמנות עיוורת עושה איתו יד אחת, מהצימר שהיא מבלה בו. אההה והם רוצים לאכול בריא אבל בא להם שניצל מטוגן חם, עכשיו! ב-23:30 בלילה! למה? כי זה הצהריים שלהם!

ומתבלים בקיטוריי 'מתי יהיה אפשר להביא לפחות קצת חברים?' ועל הלימודים לא אומר מילה. האמת מתביישת. לפחות פעמיים ביום לצד שלל צעקותיי בבית. מוצאת את עצמי צועקת: מה אני שר הבריאות? החינוך מה? (נהייתי רחל סופית). בין כל אלו ועוד שלל אני תמיד רודפת אחרי מתנות קטנות בשגרה המטורפת, בטח עכשיו.

הם לא יבינו מה הם עשו כל כך נפלא אבל אלו הדברים הקטנים שמרמזים לך איזה אנשים הם הופכים להיות. והם כל כך מרגשים אותי, בהחלטות שלהם, הקטנות, אבל הבאמת חשובות. מלאאא תהיות – האם אני עושה נכון? בטח אימא שהחלה את דרכה בעודה עובר בן 21. חקר הרגשות שלהם הוא באמת מהות חיי. אני מסתכלת על כל משפט, מילה, אות (כן לפעמים זה חופר,יעידו בתלונה אך בשמחה ילדיי, אבל לרוב אני עושה זאת מהצד בהתבוננות). אני כל כך אוהבת את הרגעים האלה שנותנים לי הצצה קטנה, פרומו לאנשים הבוגרים שהם הופכים להיות. כמו עוגה שאני מתה להציץ בתנור ולהירגע. ואני מחייכת לעצמי. בדרך כלל מתחילה לנצוץ ולפעמים תוקפת בנשיקות. וכל כך גאה במי שהם וכן די גאה בעצמי.

תודה שאתם עוגן, אור, חיות ושפיות, גם אם היא מתבטאת בחוסר מוחלט ממנו בימים אלה, של הלא נודע המוטרף, ואני עדינה מול התסריטים שרצים בראשי. אני אוהבת אתכם ילדים שלי, נשמות חיי. תודה שבחרתם בי להיות אימא שלכם ולחוות את מהות האושר, הבאמת אמיתי מגיל כל כך צעיר, עכשיו יותר מתמיד.

לכל ההורים בינינו, עצרו לרגעים במהלך הימים הקשוחים שעוברים עלינו ותצפו בהם. תיזכרו שאנחנו לא חברת אספקה שלהם, בעצם כן, אבל גם של הנפש. הדמעות (השמחות) יגיעו לבד".