איך מספרים לילדים שלאחד ההורים יש סרטן?

לפני שנים, בנסיעה משפחתית לחו"ל, חשתי בגוש בגב שהפך רגיש וכואב והחלטתי לקפוץ לרופא מקומי ולהפיג את חששותיי. להפתעתי הרופא נלחץ וביקש שאתאשפז במקום, או לחילופין שאטוס באופן מיידי לארץ.  בחזרתי לדירה בה התגוררנו הייתי עסוקה ללא הרף במחשבה מה אומר לילדים לגבי העובדה שאני טסה באופן מיידי ולא מתוכנן לארץ. החלטתי שלא לספר להם שום דבר כדי לא להלחיץ אותם ולקלקל להם את החופשה. משבר בעבודה תמיד נשמע משכנע ואותנטי (למרות שלא כזה רלוונטי במקצוע שלי). הילדים המשיכו בטיול שתוכנן לאותו יום, ואני ביליתי את הטיסה (עם קונקשנים שונים בגלל הבהילות) בלחשוב על איך ניתן להמשיך ולהסתיר מהם את המחלה המתקרבת.

הרופאים בארץ שללו מכל וכל את האבחנה של הרופא בחו"ל ובמקביל הילדים שללו מכל וכל את האסטרטגיה בה בחרתי. האינסטינקט הראשוני של כולנו הוא להגן על היקרים לנו מכל ולא לגרום להם צער על ידי אמירת כל האמת, וזו הטעות שלנו, כיוון שזו לא האסטרטגיה הנכונה, מסיבות רבות. 

לא ניתן באמת להסתיר דברים. ילדים מרגישים כשעובר על יקיריהם משהו, הם רק לא יודעים מה. וכשהם לא יודעים הם נוטים למצוא הסברים

ראשית, לא ניתן באמת להסתיר דברים. ילדים, ואנשים בכלל, מרגישים כשעובר על יקיריהם משהו. הם רק לא יודעים מה. וכשהם לא יודעים הם נוטים למצוא הסברים, וההסברים האלה יכולים לכלול האשמות עצמיות או פרשנויות מרחיקות לכת מסוגים שונים. כנות היא המדיניות הטובה ביותר והנכונה ביותר במצבים אלה, גם מצד ההורים וגם מצד הילדים. מעבר לכך, השיתוף אומר לילדים שאנחנו לא מסתירים דברים במשפחה, ושאנחנו סומכים עליהם שהם יכולים להתמודד. ככל שאנחנו דוחים את השיתוף, תחושת הביטחון של הילדים בדברים האלה מתערערת והעבודה לשכנע אותם הפכה להיות קשה יותר.

עם כל הנאמר עד כה, השיתוף צריך להתאים לרמת הילד ויכולתו להבין ולהכיל. עם ילדים צעירים אין צורך להיכנס לפרטים ומספיק לתאר את המצב באופן כללי. לילדים בוגרים יותר ההסבר יהיה מפורט, רציני ובוגר יותר.  

מספר כללים פועלים פה. הראשון הוא שההסבר יכבד את הילד בשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא, לא ישמע מקליל או על הדרך (שוב, כדי לנסות להגן עליו). שנית, את הילדים שלכם רק אתם מכירים, חשוב שההסבר יתאים לילדים הספציפיים שלכם. רק אתם מכירים את הרגישויות שלהם, את הדגשים החשובים להם ואת האופן בו מתאים לדבר איתם. ילד מאוד רגיש וחרד זקוק להסבר שונה מילד פרקטי שירצה לדעת פרטים על מה הולך להיות או ילד אחראי שמיד יבדוק איפה הוא מתגייס לעזור להוריו. ושלישית, ההסבר הראשוני צריך להיות כללי ולכלול את הדברים שחשוב לכם להעביר במיוחד. את הפרטים הנוספים תשאירו לשאלות המשך שיבואו מהקרובים. השאלות מכוונות אותנו למה הילד הבין ומה חשוב לו לדעת. והשאלות האלה יהיו שונות מגיל לגיל, מילד לילד, אבל גם שומרות מפני עודף אינפורמציה בשלב מוקדם מדי. זו הפעם הראשונה שאנחנו מספרים לילדים וחשוב להתקדם בהדרגה ולתת להם לעכל בקצב שלהם.

בין מציאותיות ותקווה

האם לספר לכל הילדים ביחד או לחוד? זה תלוי בפערים בין הילדים. אם הפערים אינם גדולים והילדים נמצאים בשלבים דומים של הבנה, יש בהתכנסות המשפחתית משהו שמשדר שאנחנו יחד בזה, ביחד נתגבר ואנחנו אחד בשביל השני. זה גם עוזר בתופעה שאנחנו רואים לפעמים במצבים כאלה, של "למה סיפרת לו לפני ומה זה אומר?" (סומכת עליה יותר, תמיד חושבים שאני קטנה, או חזקה פחות או לא מבינה כמו כולם ולכן דוחים את השיתוף איתי לסוף). מאידך, אם יש פערים גדולים בהבנה או ברמת הרגישויות, עדיף לספר לכל ילד לבד באופן וברמה המתאימים לו. כדאי לעשות זאת בטווח זמן קצר ואז לעבור למפגשים משפחתיים. 

כשאנחנו מספרים לילדים, בכל פורמט שהוא, חשוב לשמור על איזון בין מציאותיות ותקווה. חשוב מאוד לשדר אופטימיות ותקווה, להגיד שזה המצב, שיש מחלה אבל שיש גם טיפולים, שניתן לרפא אותה, ושנעשה הכל כדי שתעבור. אופטימיות, חוסן ותחושת המסוגלות להתמודד עם הדבר היא העוגן של הילדים, וזה נכון בכל גיל. כי זה אמנם אתגר רציני אבל יש פתרונות, יש דברים שביכולתנו לעשות ואנחנו, כולנו כמשפחה וכל אחד לחוד, לא חסרי אונים לחלוטין. האופטימיות הזו תהווה להם מודל ותבנה את משאבי החוסן של ילדינו ותעמוד לימים גם הרבה אחרי שהמחלה תחלוף ונבריא. 

מצד שני, חשוב לשמור על תיאור מציאותי ולא כזה המתעלם או ממעיט במציאות בצורה מוגזמת. לעיתים, כדי להגן על יקירנו, אנחנו מייפים את המציאות, מה שקוראים Sugar coating (ציפוי העובדות בסוכר ) או Silver lining (קישוט העובדות). אמירות בסגנון: "זה כלום, זה כמו שפעת רק אחרת ויעבור מהר, לא תרגישו כלום וזה ייעלם, רק יעזור לי לקחת פסק זמן מהעבודה המעצבנת שלי" וכו'. תגובות מסוג זה יכולות להיתפס (לפחות מגיל מסויים) כלא אמינות, וכלא סומכות על המשאבים הרגשיים של הילדים. 

מעבר לכך, ייפוי המציאות אינו מאפשר לילדים להביע את רגשותיהם האמיתיים ואפילו אולי שולל את הלגיטימיות שלהם. כי איך אדבר על הפחד או הכעס שלי כשהכל כל כך פרחים וחדי קרן? זה מוביל לנושא החשוב של שיח על רגשות. אין ספק שמחלה היא אירוע מטלטל רגשית ולא רק גופנית, והיכולת של ילדים לדבר על רגשותיהם באופן פתוח ויותר מכך להבין אותם היא קריטית להתמודדות שלהם. לכן יש להשאיר מרחב רחב לשיח אינטימי ולא פלסטי על רגשות על ידי שאילת שאלות, ושיתוף פתוח ברגשות שלנו. השיתוף הזה, בכל קשת הרגשות (עם בקרה ומינונים מושכלים), ייתן לגיטימציה לילדים לחוש את רגשותיהם יהיו אשר יהיו. חשוב לקבל את כל הרגשות, וגם לספק להם מילים, ולדעת להביע אותם (באופן מכבד כמובן) אנחנו כהורים צריכים לתת כלים להבנה שלהם והתמודדות איתם. 

לסיכום, אין ספק שזו שיחה קשה. ולשיחות קשות בכלל, שבספרות הגדרתן היא שיחות שהיינו רוצים לא לקיים, יש שלושה מרכיבים: המרכיב הראשון הוא המרכיב של השיח הכן והפתוח, לדבר על העובדות – מה קרה/קורה/יקרה. במרכיב הזה עלינו לתת לילדים עובדות, אופטימיות בלי לייפות יותר מדי את המציאות ומידע תכליתי, כמה שיש בשלב הזה, על מה עומד להיות. המידע הזה חשוב להתמודדות ובהקשר זה חשוב לומר להם שנמשיך לעדכן אותם בכל מידע חדש. המרכיב השני הוא מרכיב הרגשות – לקחת בחשבון את מה שכל אחד מרגיש ולשוחח על הרגשות, ולא לנסות לטאטא מתחת לשטיח את השיחות על רגשות, וגם לזכור שרגשות משתנים לאורך התקופה. והמרכיב השלישי הוא מרכיב הזהות – מה זה אומר עלי, עלינו, על היחסים בינינו. וכאן הכי חשוב להרגיע. להגיד שנשמור על השגרה ככל האפשר אבל גם שנגלה כולנו גמישות כשיהיה צורך, להזכיר את החוזקות שלנו, כל אחד לחוד וכולנו יחד כמשפחה ולהדגיש את הביחד שלנו, וכמה הוא חשוב לכולנו. כי מערכות היחסים שלנו והתמיכה ההדדית והאמפתית שלנו זה בזה היא אולי המשאב החזק ביותר שלנו, בזמנים כאלה ובכלל.   

* ד"ר ניבה דולב היא ראש המחלקה לחינוך וקהילה במכללה האקדמית כנרת.