איך מחליטים במי לבחור?

כיאה למי שגדלה על ברכי הסוציאליזם, נתנה דרורה, 66, את קולה למפלגת מפא"י בכל מערכות הבחירות שהתקיימו מאז בגרותה. בבית שבו גדלה פשוט לא הייתה אפשרות אחרת. דרורה, עורכת דין מנוסה ומצליחה, נולדה וגדלה בתל אביב, התחנכה בתנועת השומר הצעיר וצעדה בתהלוכות אחד במאי. ההצבעה עבור מפלגת העבודה הייתה מאז ומתמיד עניין טבעי עבורה, אך בשלב מסוים, ובדומה לרבים באותה תקופה, החליטה להתנער מהמפלגה שהפכה למסואבת ולמושחתת בעיניה.

נחושה להעניש את מפלגת הבית שהכזיבה, היא החליטה לחצות את הקווים ולהצביע, שומו שמים, למועמד הליכוד, מנחם בגין, אף שדעותיו היו קיצוניות לטעמה. "פרשיות של מעילה בכספי ציבור התפרסמו אז חדשות לבקרים, מפלגת העבודה הייתה זחוחה ומדושנת עונג והגזענות נגד המזרחיים הייתה בשיאה. זו הייתה התקופה שאחרי נאום 'הלא נחמדים' של גולדה. הרגשתי שאיני יכולה להזדהות עוד עם קברניטי המפלגה ועם מה שהם מייצגים. פתאום האלטרנטיבה מן הימין נראתה קוסמת. מנחם בגין היה נואם כריזמטי שידע איך להלהיב. הוא שידר ביטחון ועשה רושם של אדם צנוע וישר שיודע מה הוא עושה. הוא היה נראה כאיש שיוכל לחולל את הצדק החברתי שהמדינה הצעירה כה ייחלה לו". היו אלו בחירות 1977 המפורסמות כמובן, שהביאו למהפך פוליטי דרמטי, הראשון בתולדות המדינה.

בעבר הקרוב יותר, יואב, סטודנט בן 27 מחיפה, החליט לנטוש את מפלגת הבית שלו, הליכוד. "הבנתי שהמפלגה הזאת פשוט אינה דואגת לי כאדם עובד, כסטודנט וכמילואימניק. הושפעתי עמוקות מאובדן של חבר שנהרג בתאונת דרכים. אני מרגיש שאין מדובר פה בגזירה משמים ושיש פתרונות, אבל הבעיה היא שאיש אינו עושה דבר, כי לאיש לא אכפת מהקטל הנורא בכבישים. מעיון במצעי המפלגות גיליתי את 'צדק חברתי' שהוקמה על ידי אנשים כמוני, אנשים שנמאס להם מכל הגועל נפש של הפוליטיקה ושהחליטו לשנות את המערכת מבפנים".

סיוון, 39, רופאה ממודיעין, נזכרת שלא התכוונה להצביע בבחירות האחרונות ושאפילו שקלה לארגן מרד של ממש ביום הבחירות. "הרגשתי שהמפלגות כל כך ממותגות, הכל נראה אותו דבר בעיניי. בסופו של דבר 'הבית היהודי' זכתה בקולי הודות לעובדה שהיא לפחות אינה מזגזגת. היותה עקבית הפכה אותה לאמינה בעיניי".

תחושת שייכות

אכזבה, טראומה או הזדהות עם אישיותו של מועמד ולאו דווקא הזדהות פוליטית טהורה מובילות פעמים רבות לגיבוש ההחלטה בעת הבחירות. "אנחנו מצביעים מתוך תחושת הזדהות רגשית ומתוך תחושת שייכות", מסבירה מיכל רון, מטפלת אישית ויועצת זוגית, מורה למדיטציה, מאמנת, מנחה רוחנית ומיסטיקנית. "ציפי לבני זכתה במספר הרב ביותר של מצביעים בבחירות האחרונות, במידה רבה בזכות קולן של הנשים. כיום אני צופה שנשים עם מודעות פמיניסטית יצביעו לשלי יחימוביץ' רק משום שהיא אישה. דוגמה בולטת לתופעה האנושית הזאת רואים בבחירות בארצות הברית. אפרו-אמריקאים, שבעבר כמעט לא היו מריצים את עצמם לקלפי, מצביעים היום הרבה יותר עבור ברק אובמה, כי יש להם עם מי להזדהות, מישהו שהם מרגישים שהוא בעדם".

"מפלגה מסמלת בית ומשפחה וזה משהו שחסר להרבה אנשים", מוסיף ד"ר חן נרדי, דוקטור לעבודה סוציאלית, מטפל ומנחה של קבוצות גברים. "הרצון להשתייך יוצר מוטיבציה חזקה מאוד אצל כולנו, ואצל חלק מהאנשים הוא גובר על הרבה דברים אחרים, ובכלל זה אידיאולוגיה. גם בשמאל וגם בימין אפשר לראות אנשים שכועסים מאוד על המפלגה שלהם, אך לא יצביעו למפלגה אחרת. הם אינם יכולים לבגוד באימא או באבא. אני מסכים עם אלו שאומרים שזה מזכיר נאמנות לקבוצת כדורגל".

שנאה כמניע חזק

רון טוענת שמדובר פחות בשאלה של נאמנות ויותר בשאלה של הזדהות, המושתתת על רגשות ועל פסיכולוגיה, על ערכים ועל אמונות. "ההשתייכות הפוליטית בישראל כוללת רכיב כלכלי ופוליטי. נוצר מצב מצחיק ובו מבחינה פוליטית-ביטחונית, רוב מצביעי הימין היו אמורים לתמוך במדיניות הכלכלית של השמאל. ואולם, האמונות הפוליטיות שלהם חשובות להם יותר מהאמונות הכלכליות. האמונה שהמצב הכלכלי הוא חזות הכל והאינטרס העיקרי של אנשים היא אמונה קפיטליסטית, מערבית, המצויה בעיקר בארצות הברית. עם זאת, אנחנו רואים שהרבה חלקים באוכלוסייה בארץ וגם בעולם לאו דווקא שותפים לאמונה זו.

בראש סדר העדיפויות שלהם עומדים גורמים רגשיים ופסיכולוגיים כמו הגדרה עצמית, אמונות וערכים. הדבר בולט במיוחד לגבי הימין, שם האמונות הפוליטיות מהוות בסיס להגדרה עצמית, בעוד האינטרסים כלכליים פחות משחקים תפקיד", היא מסבירה.

ד"ר נרדי מצביע על מניע רגשי נוסף וחשוב: שנאה. "זהו מניע מאוד מאוד חזק. הצד הכועס באישיות שלנו, שאותו אני מכנה הצד הכרישי, לוקח את הפחד והופך אותו לשנאה, לזעם ולגזענות. וכך, אנשים ששונאים ערבים, מתנחלים או שמאלנים, יצביעו למפלגה שמבטאת את השנאה הזאת", הוא אומר. בקמפיין האחרון של מר"צ אפשר לראות, בהפוך על הפוך, פריטה שכזאת על מניע השנאה עם הסלוגן "שמאלנים, הביתה!".

אין מצפן פנימי

"הדעה הפוליטית משקפת בהחלט את האישיות, כפי שכל מה שאנחנו עושים משקף משהו מהאישיות שלנו", טוען ד"ר נרדי. "למשל, אנשים שמונעים על ידי החלק השרדני שבאישיותם, המייצג פחד, לעולם לא ישתתפו בעצמם בעימות. במקום זאת הם יפרקו את התסכול ואת תחושת הנחיתות שלהם על ידי הצבעה למפלגה גזענית ואלימה. הצבעה כזאת היא מעין פיצוי על חוסר האונים הכללי שהם חשים ברמה האישית. הם רוצים ללכת אחרי דמות אב, אדם כוחני שיודע את העבודה ומסוגל 'לדפוק' את מי ש'דופק' אותם".

הזדהות רגשית עומדת גם בבסיס מהפכים שבוחרים עושים באופן הצבעתם, אך רון טוענת שאין בהכרח חפיפה בין שינוי זה לשינוי בדעה הפוליטית. "אופן ההצבעה יכול להיות מושפע מגורמים ספציפיים, כגון מועמד כריזמטי ובעל קסם אישי רב שיש לו תכונות אישיות מיוחדות. כשש"ס הוקמה היא זכתה מיד להרבה קולות, בפני שבראשה עמד דרעי – שהוא גם חרדי וגם מזרחי. דוגמה אחרת היא שינוי, בראשות טומי לפיד. רבים בחרו להצביע לו לא משום שהם שינו את דעותיהם הפוליטיות, אלא משום שהם חיבבו את המועמד הספציפי".

גם ד"ר נרדי רואה מקרים שבהם שינוי צד במפה הפוליטית אינו מבטא תהליך שינוי עצמי עמוק: "חלקנו נוטים להיות מושפעים מאופנות, ממה שחבר או בני משפחה הצביעו. אנשים כאלה מגיבים לרוב באימפולסיביות גם להרבה דברים אחרים. אין מצפן שמכוון אותם לכיוון אחד".

מימין: שלי יחימוביץ' – תמשוך מצביעות (צילום: צחי לרנר) | גולדה מאיר – עוררה כעס

הגיל עושה את שלו

כשאופן ההצבעה כן חופף שינוי בדעה הפוליטית, אזי דומה הדבר לשינוי דעה על כל דבר בחיים. "לעתים תכופות השינוי הזה נגרם ממאורע טראומטי כלשהו. למשל, הורה ששכל בן במלחמה יכול לעבור תהליך של הקצנה או של התמתנות", טוענת רון. "ברמת המקרו, אפשר לראות איך תקופת הפיגועים שקדמה למערכת הבחירות בין נתניהו לפרס ב-1996 גרמה לחלק ניכר של הציבור לזוז ימינה במפה הפוליטית. מנגד, אפשר היה גם למצוא דוגמאות לאנשים שזזו שמאלה מתוך תובנה שחייבים להביא שלום. בכל מקרה, שינויים אינם תמיד פרי אירוע חיצוני, אלא עשויים להתרחש כתוצאה של תהליכים ארוכי טווח ואז, לדעתי, מדובר הם הרבה יותר משמעותיים.

"החשיבה הפוליטית או החברתית עוברת שינוי ככל שאנחנו מתבגרים. ראיית העולם בגיל 16 שונה מזו בגיל 26 ושונה מאוד מזו שבגיל 56. גיבוש השקפת העולם הוא תוצאה של צמיחה אישית, כרונולוגית ורוחנית, שמשנה את דעותינו בהדרגה. ב-20 השנה האחרונות ראינו תזוזה שמאלה בתפיסת העולם הכללית, שלאו דווקא יש לה ביטוי פוליטי. לפני 20 שנה אנשים נכנסו לכלא אם הם העזו לבטא תמיכה ברעיון של מדינה פלסטינית, והנה, לפני פחות מעשור אפשר אריק שרון בעצמו אוטונומיה פלסטינית בפועל בתחומי עזה. תהליכי השינוי מתרחשים, אבל לאט.

"אריק שרון עצמו הוא דוגמה לתהליכים האישיים שאנשים עוברים במרוצת החיים. הוא עבר תהליך אישי מאוד של התפתחות רגשית ופסיכולוגית, וכך, מי שנחשב לאחד מגיבורי הימין ול'אבי ההתנחלויות' הוא שהחליט לצאת מרצועת עזה במסגרת תכנית ההתנתקות שאותה הגה".

כריש הופך לדולפין

"בניגוד לסרדין (ברח פן תיטרף) ולכריש (טרוף פן תיטרף) הפנימיים שלנו, הרואים את המציאות בשחור ולבן, הדולפין הפנימי שלנו תופס את המציאות באופן מורכב. אצל פוליטיקאים רבים מתרחש בעת התבגרותם תהליך של דולפיניזציה. הם מתחילים לראות את המציאות הדולפינית באופן מורכב ומשנים עמדות. הם מסוגלים להפעיל סונר רגיש ולהיכנס לנעליו של הזולת", אומר ד"ר נרדי. "האויב שבעבר הוגדר על ידי הפוליטיקאי כמרושע, כמפלצתי, שהוא היה יכול לראותו רק דרך כוונות הרובים, הופך בהדרגה לבן אדם שאפשר להבין את מניעיו ואת רגשותיו. לכן אותו פוליטיקאי אינו צריך לשאוף עוד לחסלו או לברוח ממנו ויכול לקיים אתו דיאלוג. אני חושב שפוליטיקאים רבים, ולא רק אריק שרון, עוברים את התהליך הזה כשהם יושבים ליד הגה השלטון. האמירה 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם' מיוחסת לשרון ונאמרת גם על ידי אחרים המגיעים לעמדות כוח.

"אם מסתכלים במרחב ובזמן, קרי – בעולם ובהיסטוריה, רואים שהרבה מהמנהיגים הגדולים – בהם מהאטמה גנדי, הדלאי למה ונלסון מנדלה, שקיבלו פרס נובל לשלום ושינו את פני ההיסטוריה הלאומית או אפילו העולמית, נקטו דרך של אי אלימות. הם ראו גם את האנשים בצד השני כאנשים בעלי זכויות ורצונות, כיבדו אותם וקידמו אותם, וזו לדעתי הדרך היחידה להביא לשינוי אמיתי ובר קיימא ברמה ההיסטורית, הפוליטית, החברתית והאישית.

להישאר בזוגיות רעה

בין הקולות הצפים, נרדי מזהה קול שהוא מכנה "תלוי מצב", המתייחס לאדם שבוחן ובודק את הדברים ומחכה ממש עד לרגע האחרון. "יש בחינה של המציאות בהיבט הרציונלי. הגורם המצבי והרגשי משפיע מאוד. פרשיית שחיתות, פיגוע, מועמדות של רמטכ"ל נערץ או עיתונאי אהוב הם כולם דוגמאות לגורמים שיכולים להניע את הבוחר לקלפי מתוך הזדהות רגשית".

"רוב הקולות הצפים נמצאים במצב שבו אין להם עם מי להזדהות", אומרת רון. "הם מרגישים שאט נפש מכל האפשרויות ואינם מוצאים אפילו מועמד אחד שמוצא חן בעיניהם. יש להם הרבה מה להגיד על כל אחת מהמפלגות ומועמדיהן, אבל הם בוחרים להבליג על מה שלא מוצא חן בעיניהם ולהישאר 'נאמנים'. זה קצת כמו זוגיות, כשיש אנשים שמעדיפים להתגרש, ויש אנשים שמעדיפים להישאר בזוגיות, גם אם הם אינם לגמרי שלמים עם ההחלטה הזאת. אלה בסוף כן מגבשים על פי רוב החלטה ומחליטים להצביע, ואז הם בוחרים או מתוך ברירת מחדל או את מי שהכי נראה להם".

לנוכח המציאות הפוליטית בימינו, אפשר היה להניח שהמשך הגידול במספר המפלגות, תופעה שמתפתחת בפוליטיקה הישראלית החל מסוף שנות ה-90, יפחית במידת מה את הצבעות ה"אין ברירה" הללו, שכן גובר הסיכוי שכל קול ימצא מפלגה ומועמד להזדהות עמם. עם זאת, בפועל מספר הקולות הצפים לא פחת, ההפך הוא הנכון. מחוץ לזירה נמצאים סרבני בחירות, שמחליטים לא לממש את זכותם הדמוקרטית. האם אפשר לשרטט להם פרופיל משותף?

"חלק מאותם אנשים כועסים על השיטה ורואים בבחירות 'משחק מכור', הנשלט על ידי אינטרסים וכסף, ולכן אין זה משנה להם מי ישלוט פה", אומר נרדי. "יש אנשים שאינם אוהבים מפלגות ומסגרות ככלל. הם אינם רוצים להזדהות עם איש ומעדיפים את עמדת האאוטסיידר 'היושב על הגדר', זה שמשקיף מבחוץ. זו מעין הכרזה של אינדיבידואליסטיות".