איים בזרם

השאיפה הראשונה של נורית היתה להיות רופאה. אז איך היא נהייתה סופרת?
שאיפתי הראשונה, עוד ביסודי, היתה להיות רופאה. אבא שלי גרם לי להתעניין במקצוע, וכמובן חלמתי למצוא את התרופה למחלה שלי. מאוחר יותר החלום השתנה. באוניברסיטה כבר רציתי ללמוד חינוך מיוחד או עבודה סוציאלית, אבל לא התקבלתי בגלל הפסיכומטרי. לאחר ייעוץ נכנסתי בסוף לספרות ומידענות. לקרוא תמיד היה דבר אהוב עלי, ומשיכתי למחשב גרמה לי להבין שמידענות יכולה בהחלט להתאים לי.
במהלך הלימודים נמנעתי מלעבוד. חששתי מפגיעה בלימודים. אבל כשהגיע הסטאז' התחלתי לעבוד בספרייה בבר אילן. לצערי, כמו שחששתי לא החזקתי מעמד. כרעתי תחת העומס, ונפרדתי לשלום מהעבודה ללא כאב רב מדי. כך חזרתי ללימודים ורק לקראת סוף התואר הראשון עשיתי את הסטאז', שהיה בספריה קרובה יותר לבית.
דווקא נהניתי לעבוד שם. זו היתה ספריה קטנה ונחמדה, שהעבודה בה לא היתה קשה מדי. גם חיבבתי את הצדק. הבעיה היחידה היתה שלא היה להם תקציב, ונאלצתי לעזוב. בכל מקרה, למרות שהיה נחמד, ידעתי שספרנית אני לא רוצה להיות. מחשבים עניינו אותי יותר. כך עניתי למודעת "דרושה מידענית" בארגון הגג. הכרתי אז את אתי אברהמי, מנהלת פורום תפוז לאנשים עם מוגבלויות. אברהמי היא אישה נהדרת, שמקדישה את רוב זמנה לעזרה בהתנדבות. דרכה למדתי עד כמה האינטרנט גדול וכמה קטן בו עולם המוגבלויות.
באותה תקופה פתחתי פורום חברתי, וניסיתי לגבש יותר את הגולשים עם המוגבלויות. הכרתי כך אנשים נפלאים, והרגשתי שמלבד הנאה אני מסייעת, ולו במעט. אלה היו הצעדים הגדולים הראשונים שלי ברשת. כעבודה סמינריונית הקמתי, יחד עם חברתי מיכל, את המדריך האינטרנטי לנכה. באתר שיבצתי את כל הקישורים הרלוונטיים לאנשים עם מוגבלויות, מהארץ ומהעולם. האתר היה מעין דפי זהב מקוון לנכה, והיה בו הכל: הכרויות, ספורט, עזרה, ייעוץ וכל תחום שנראה קשור.
במקביל התפתח הפורום, ונוצרה בו קהילה נחמדה. הייתי גאה באתר, ואף קיבלתי 94 על העבודה. האתר החל להופיע גם במקומות גבוהים בכל מנוע חיפוש, והגיע גם לרדיו ולטלוויזיה. הרגשתי מעולה. באמת עשיתי משהו חשוב. כיום אני די מצטערת שהוא הפסיק, אבל כנראה שזה היה לטובה. בכלל, אני מאמינה שאף הדבר הגרוע ביותר קורה מסיבה מסוימת. ללא זה, אולי לא הייתי איפה שאני נמצאת היום – סופרת וכתבת.
עם סיום התואר אמנם תמה תקופה המדריך לנכה, אך לא תמו חיי ברשת. לאחר חיפוש עבודה ממושך מצאתי עבודה כמתכנתת אינטרנט באתר 'נגישות ישראל'. השכר לא היה גבוה, אבל שוב הרגשתי נהדר עם עצמי, בעיקר לאחר שהתחלתי לנהל את פורום נכים בוויי-נט. הפורום הזה הביא לי מהכל: חברה, הרגשה טובה, בן זוג והכי חשוב – הכתיבה חזרה לחיי, וייעודי האמיתי כבר היה ממש פה.
מצאתי את עצמי עושה דברים שלא חשבתי שאעשה, מעזרה וייעוץ למשתמשים ועד ארגון מפגשים גדולים וניהולם. זה היה קצת מעייף ומאוד מפחיד, אבל עשיתי את זה. למפגשים היו גם חסרונות, כמובן. לעתים באו פחות מדי אנשים, לעתים יותר מדי, ולא תמיד היה קל לנהל דיון שמשתף את כולם. אבל בסך הכל נהניתי, ונראה לי שגם אחרים שמחו במפגשים הללו. ואני, מהנערה הביישנית והמפוחדת שהייתי, נעשיתי פתאום במרכז העניינים. זה היה כל כך שונה, לא מתאים ונפלא.
כפי שציינתי קצת קודם, הקהילה סייעה לי גם לחדש את הכתיבה. בעצתו של מנהל פורום זוגיות כתבתי את מאמרי הראשון, שעסק בנעים וזוגיות. המאמר כמו נכתב מעצמו, ולהפתעתי זכה להרבה תגובות אוהדות. לראשונה הרגשתי כתבת. נכון, לא קיבלתי על זה כסף, אבל תחושת הסיפוק היתה אדירה. אני? כתבת? הייתי מאושרת. ידעתי שזו רק ההתלה, שצפויים לי עוד הרבה דברים – חברתית, זוגית ומקצועית. אבל על זאת בפעם הבאה.
נורית חולה בדסאוטונומיה משפחתית, מחלה שפוגעת במערכת העצבים. הטור שלה, שמתאר את החיים עם המחלה, מתפרסם בכל יום חמישי ב-IFeel