היום שבו התקבל במערכת את איום ברצח
בעקבות טור דעה של עורכת "את" על התנהלותו של ראש הממשלה הגיע למערכת איום ברצח חברות המערכת וילדיהן. מה זה אומר עלינו?
אתמול פרסמתי פה טור זועם שקורא לראש הממשלה להתפטר. דרישה די לגיטימית מאדם החשוד בפלילים. אפשר להביא טענות שונות למה הקריאה הזו נכונה או לא. להשמיע דעות לכאן או לכאן. אפשר להתווכח. זה מה שאזרחים עושים במדינה דמוקרטית. מה שהדמוקרטיה לא יכולה לסבול זה אלימות. "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית" אמר רבין במשפט שילדי שנות התשעים לא יכולים לשכוח. אבל מי שנולד מאוחר יותר כבר שכח כנראה. כמו הכרסום בגופו של רבין המנוח כך הכרסום בנימה העדינה שמחברת את כולנו ביחד כבר נרקבה לחלוטין. זה הוכח הבוקר כשאל מערכת "את" נשלח מייל עם המילים המקסימות האלה: "לכו לעזאזל זונות!!!! מי שמשמיץ את ראש הממשלה ומעליל עליו שקרים מות יומת, הוא וילדיו".
מוזר לקבל איומים על חיי ילדיך עם הקפה של הבוקר. אנחנו לא רגילות לזה פה. לא באמת נלחצתי באופן אישי אבל בכל זאת עוברת בגוף איזו צמרמורת קלה, בעיקר לאור הצרוף של ילדינו לעניין. הרגש העיקרי שהציף אותי הוא עצב עמוק.
שיתפתי את צילום המסך של המייל המאיים וכל מיני פעילים פוליטית כתבו לי שהם מקבלים איומים מסוג זה כל הזמן. חלק גם כתבו שאין שום טעם לפנות למשטרה כי היא לא עושה כלום עם איומים כאלה. למרות זאת הגשתי תלונה דרך אתר המשטרה (שהתגלה כידידותי ונוח מאוד, כולל השירות הטלפוני בו ענו במהירות ובאדיבות ועזרו לי להתגבר על תקלה טכנית באתר). תגובה קונקרטית לגבי התלונה טרם התקבלה אך מבטיחה לעדכן בהתפתחויות.
העצב שחשתי מעיון בהודעת האיום נבע בדיוק מאותו מקום שגרם לי לכתוב את הטור המקורי: אכפת לי מהמקום הזה. אכפת לי מאוד. לפעמים אני מרגישה שאכפת לי הרבה יותר מדי והלוואי ונטל המקום הזה היה יורד לי מהלב ומהמצפון אבל אני פשוט לא מצליחה לשחרר.
נולדתי פה, גדלתי בגליל, עשיתי עם הורי עשרות טיולים בכל רחבי הארץ, הדרכתי בתנועת נוער, שרתתי בצבא, יצאתי לקצונה כמו שני הוריי. אני מגדלת פה ילדים, נתתי להם שמות עבריים שנשמעים טוב רק פה ויקשו על מי שינסה להגיד אותם בכל שפה אחרת ועכשיו אני לוקחת אותם לעשרות טיולים בכל רחבי הארץ וחופרת להם בנסיעות ממש כמו שהורי חפרו לי: "הנה הרי נפתלי, ממזרח- הגולן, באמצע עמק החולה. זה נחליאלי, ותראו, גדל פה אזוב, עושים ממנו זעתר, אסור לקטוף אבל זה ממש טעים כשמייבשים אותו", וכך אני חופרת וחופרת למרות המחאות וגלגולי העיניים כדי שיתמלאו בתחושת אהבה ושייכות למקום הזה דרך הרגליים והחושים, ממש כמו שקרה לי. אין לי ארץ אחרת כמאמר השיר שהפך לקלישאה ונדמה שכבר איבד קשר עם חלקים בעם. כי מי שמשגר איום ברצח ילדי, גם אם אין לו כוונה לממש אותו, חושב שזו לא הארץ שלי. חושב שלא יכולה להיות לי עמדה לגבי הארץ הזה. הוא בטוח שאם אני חושבת אחרת מדעתו, אין לי זכות קיום – לא רק כאזרחית, אלא בכלל, זכות להתקיים. זו המהות המזוקקת של דיקטטורה. כל מי שלא הבין עד כה למה מתנגדיו של נתניהו טוענים כלפיו שהוא מוביל אותנו לדיקטטורה – מקבל פה את התשובה.
בימים האחרונים אדם נדקר בזמן שהפגין על גשר נגד ראש הממשלה, אדם אחר שעמד בצומת עם ילדיו הקטנים והניף כמה שלטים חטף ריסוס בפניו של חומר ניקוי. המרסס שנתפס, ביקש מהשוטרים להתחשב בו ואמר שזה לא אופיני לו, הוא פשוט הושפע מהרשתות החברתיות.
למה שהולך ברשתות החברתיות קוראים הסתה ומי שמוביל אותה זו ראש הממשלה בעצמו בעזרת הצייצנים המקורבים אליו ובראשם בנו, שמצייץ הודעות שקריות ללא הרף ואיש לא קורא אותו לסדר. דוגמה אחת מני רבות היא צילום ישן של אישה עושה צרכיה בין מכוניות. בציוץ שקרי נתניהו ג'וניור כתב שמדובר במפגינים שמתחת למעון ראש הממשלה בבלפור. גם אחרי שהרשת התמלאה בהוכחות שמדובר בציוץ ישן מחו"ל הוא לא טרח להתנצל או להוריד את הציוץ.
חמורה מכך היא התנהלותם של כל שרי הליכוד ורוב חברי הקואליציה שדוממים מול השקרים והאלימות הללו, ונאלמו דום גם מול שירי הלל ששרו ליגאל עמיר מפגינים בהפגנת הנגד (מעוטת המשתתפים יש לומר) שמול מפגיני בלפור. חלקם גם מפיצים שקרים בעצמם, כמו אוסנת מארק שטענה שהיו קריאות לרצח ראש הממשלה בהפגנות, דבר שלא היה ולא נברא (יש עוד שקרים רבים שמפיץ הגרעין הקשה שסובב את נתניהו אבל אין לי את כל היום, חייבת לרוץ לאסוף את הילדים המאויימים מהגן).
זו בדיוק הקרקע שממנה צמח יגאל עמיר, אבל להנהגה פה כנראה פשוט לא אכפת. חבל. הילדים שלי גדלים להיות אוהבי מולדת אמיתיים. הם כנראה יסכנו את חייהם בשבילה, זו המסורת במשפחה שלי, דבר שאי אפשר להגיד על חלקים גדולים מחברי הקואליציה. במקום לסכן את עצמם הם מעדיפים לסכן את החיים שלנו, רק בשביל הון פוליטי.