אז מה אוכל אותנו?

ורד: "מה אתן מזמינות?".

תמי: "אני לא רוצה כלום. רק הפוך, עם חלב דל, בלי סוכר".

גלית: "שוב את בעונש?".

תמי: "שבוע שעבר עשיתי דיאטה של תפוחים ותמרים. כמעט התעלפתי אחרי שלושה ימים…".

ורד: "יופי, ממש חכם מצדך. בגילך צריך להסביר לך שזה לא יעזור לך לרדת במשקל?".

תמי: "אני יודעת. אני כבר מיואשת. אני לא מפסיקה לאכול!".

גלית: "תגידי, יא אהבלה, מתי פעם אחרונה הסתכלת במראה? מאיפה יש לך להוריד משקל, מהאוזן?!".

תמי: "את לא מבינה איך השמנתי! תראי איזה צמיגים נהיו לי! גלית, איך רזית ככה?".

גלית: "אין לי כסף לאוכל…".

ורד: "טוב שיש לנו כסף ליין. תזמיני עוד בקבוק, הראשון נגמר".

תמי: "נורא משמין היין…".

ורד: "לא נורא, אומרים שזה בריא".

גלית: "מדברים על כוס לערב, לא על שני בקבוקים!".

ורד: "אני דווקא מרגישה מאוד בריאה עכשיו".

גלית: "לא יעזור, הגיל עושה את שלו, בנות. אם בצעירותי יכולתי לאכול המבורגרים, פיצות וערימת פיצוחים ולא לראות על עצמי כלום, היום אני נענשת. כל דבר שאני מכניסה לפה מתיישב לי על הצמיגים בבטן".

תמי: "פעם הייתי יותר רזה. הייתי עשרה קילו פחות".

גלית: "עשרה קילו?! בטח נראית כמו מקל מהלך! את גם ככה רזה!".

תמי: "יואו, איך אהבתי את זה, את לא מבינה! ראו לי את עצמות הבריח, נראיתי אנורקסית לגמרי. מהממת".

ורד: "העיקר שאנחנו רבות עם הילדים שלנו על אוכל. הם רואים שאמא לא אוכלת. איך אני יכולה להכריח אותם לאכול?".

תמי: "לא מכריחים. הם יאכלו כשיהיו רעבים. לנו אסור לאכול בעיקר כשאנחנו רעבות".

"אתן מדברות שטויות בגלל היין?" (אילוסטרציה: Photos to go)

גלית: "אני מתה על זה שאנחנו חוטפות את הקריזה, קונות טונות של לחם קל, גבינות רזות, ורק מהעצבים אנחנו מרזות. אחרי שבועיים כאלה בא לנו למות. אנחנו אוכלות ארוחה אחת נורמלית והכל עולה בחזרה. צריך לאשפז את כל הנשים באיזשהו מרכז להפרעות אכילה ולתת לנו בראש".

ורד: "אצלי הבעיה היא השתייה. אני יכולה לא לאכול כלום. אני בכלל לא רעבה".

תמי: "כן, רואים".

ורד: "איזה בעסה שאלכוהול משמין, הא? האמת היא שאם הוא לא היה משמין כולנו היינו אלכוהוליסטיות. ככה יש משהו ששומר עלינו. איפה המלצרית? הבקבוק עומד להיגמר".

תמי: "אז מה עושים? זו מלחמה שלא נגמרת. יואו, בא לי על איזה אנטריקוט, שרימפסים בחמאה, משהו שווה כזה… אחרי זה אני הולכת לחוג התעמלות ומקללת כל דקה. בהתחלה האשמתי את הלידות. אבל איך כל הדוגמניות שילדו עדיין במידה 36?".

ורד: "הן חיות על קפה וסיגריות".

תמי: "אני זוכרת שהייתה לי דלקת בקיבה. ירדתי במשקל תוך כמה ימים. איזה כיף היה!".

גלית: "את חולה. את יודעת את זה, כן? את מעדיפה את הכאבים של הדלקת, העיקר שתרדי במשקל? את ממש צריכה טיפול דחוף".

ורד: "אתן קולטות שכל הדיבורים על בריאות לא מזיזים לנו? אנחנו מעדיפות להיות חולות ושדופות מאשר בריאות ומלאות. איזה עולם דפוק זה".

גלית: "כל יפי הנפש ששמים תמונות של דוגמניות במגזינים, בפרסומות, בטלוויזיה ומעודדים חיים בריאים… הדוגמניות שלהם חיות מאוויר ומניקוטין. או שהן בנות 17 ואז תסלחו לי, זו ממש לא חוכמה. אני שונאת צעירות".

ורד: "אני חושבת שמחסור בקלוריות עושה אותנו ממש ממורמרות…".

תמי: "אני בכל מקרה ממורמרת. אם אני אוכלת – יש לי רגשות אשם. אם אני לא אוכלת – אני בעצבים. אי-אפשר לנצח. אני עושה התעמלות, אני מנסה לשמור. כלום. נאדה".

גלית: "אני זרקתי את המשקל מהבית. תגידו, מתי מגיע הגיל שאנחנו מקבלות את עצמנו כמו שאנחנו?".

תמי: "מה זה כמו שאנחנו? לאכול כמה שבא לנו, לשתות עד עילפון? בואי ניקח את זה יותר רחוק – לא נצבע את השיער, לא נעשה שפם וגבות, נשרוף חזיות ונצפה בכוח המשיכה עושה את שלו. אני אוהבת את זה שעוד אכפת לי. יש נשים שכבר לא מזיז להן והן נראות כמו סמרטוטי רצפה".

ורד: "נראה לי שהן יותר מאושרות מאיתנו".

גלית: "ממש. אני לא מכירה נשים מאושרות. לכל אחת יש את השריטה שלה. השריטה של האוכל היא שריטה אוניברסלית. אולי ננסה כדורי הרזיה כלשהם?"

תמי: "מזה חטפתי את הדלקת בקיבה…".

גלית: "אוי… אז לא ננסה…".

תמי: "ניסיתי כל דבר שיצא לשוק. כדורים ששורפים קלוריות, שמדכאים תיאבון, שמעודדים אנרגיה, אלוהים יודע איך קוראים לשטויות האלה…".

גלית: "לא כתוב על הקופסה שזה עושה דלקת בקיבה?".

תמי: "אולי אני אתבע אותם ועם הכסף אני אקח מאמן כושר פרטי? הבעיה היא שעם הכמות שלקחתי אני כבר לא יודעת את מי לתבוע…".

גלית: "כן. זו באמת הבעיה שלך….".

ורד: "אתן מדברות שטויות בגלל היין?"

תמי: "לא. זה בא לנו טבעי. אגב יין, הוא נגמר".

גלית: "איזה מזל, כי הוא מה זה משמין".