אורלי וילנאי: "היום הארס תלוי על הקירות בכל מקום"

תעודת זהות בבקשה.
"אני לא אוהבת הגדרות וכתרים. הזהות שלי מורכבת מהמון פרמטרים ואני לא בטוחה שאני יכולה לדרג אותם לפי סדר מסוים, כי כל אחד מהם בא לידי ביטוי בנסיבות אחרות. אני בעיקר מעדיפה לראות בעצמי בת אדם במובן הבסיסי והאנושי של המילה. אני סבורה שלפני שאת עיתונאית את חייבת להיות אדם עם מצפון ומוסר ושאיפה לטוב וצדק. כך גם באשר להיותי ישראלית, אני אוהבת את המדינה בכל לבי אבל רואה איך מי שאינם בעלי מצפון ומוסר מרעילים את החברה שלנו בשנאה ופילוג, ובאשר להיותי אימא, בת זוג, אישה – על אחת כמה וכמה, התפקידים החשובים הללו יכולים להתמלא בטוב רק אם אתה אדם טוב, אני רוצה לראות בעצמי כזאת".

מאיפה את?
"אני דור שלישי של תל אביבים, ילידי תל אביב, וככל שאני מכירה יותר אנשים אני מבינה כמה זה נדיר. סבא שלי, אבשלום וילנצ׳יק, נולד בתל אביב, הוריי נולדו שניהם בתל אביב וכך גם אני, אחותי ואחי, וכן ילדיי. גדלתי ברחוב בוגרשוב, שם אתה רוכש מיומנות בחציית כבישים סואנים. היום אנחנו גרים ליד פארק הירקון ומרוויחים את תל אביב על כל גווניה. מדי פעם אנחנו מהרהרים במעבר לכפר, אבל תל אביב נטועה בי ואני בה, וגם בגיא שנולד בקיבוץ אבל גדל רוב חייו בתל אביב. אין עוד עיר כזאת בעולם, לא מעט בזכות רון חולדאי".

"בילדותי גידלתי ארנבות על הגג ואפילו ברווזים באמבטיה (!) אבל היום המצב החמיר ונכון לעת הזאת כאן חיים בכיף: ארבעה חתולים, שני כלבים, ותשעה ארנבים"

איפה אנחנו תופסות אותך?
"עם הארנבות שלי בחצר. בשנים האחרונות, לא מעט 'בזכות' אכזבה מחלק מהמין האנושי, התמכרתי לאהבת בעלי החיים. בילדותי גידלתי ארנבות על הגג ואפילו ברווזים באמבטיה (!) אבל היום המצב החמיר ונכון לעת הזאת כאן חיים בכיף: ארבעה חתולים, שני כלבים, ותשעה ארנבים. בכל יום מחדש אני פוחדת שגיא לא יעמוד בזה יותר, אבל הוא סובל בגבורה. אנחנו מתעוררים במיטה שהלכנו לישון בה רק שנינו, עם לפחות שלושה חתולים כלבה וילד. בימים אלה אני עובדת על הקמת מיזם חינוכי ללימודי קיימות בלב חווה להצלת בעלי חיים, 'להתחיל מחדש' שמה – מקום שיחבר את דור המסכים בחזרה לטבע ולחמלה כלפי בעלי החיים. אני טבעונית כבר כמעט שש שנים".

>> לאן אורלי וגיא נעלמו בקורונה?

מה הדבר הכי יפה שאמרו לך לאחרונה?
"בורכתי בבן זוג שמרעיף אהבה ומדבר אותה, לצד ילדים שמקפידים גם הם לומר לי שהם אוהבים אותי. גילויי אהבה קשים לרוב בני האדם, אבל הילד הצעיר למשל נרדם עם המשפט 'אימא אני אוהב אותך' בכל לילה, הגדול שלח גם מהטירונות את אהבתו בווטסאפים, וגיא, כאמור, בוקר וערב. אין דומה לתחושה הזאת שבה את מרגישה אהובה ונאהבת, לרגע אני לא מקבלת את זה כמובן מאליו".

אורלי וילנאי | צילום: איליה מלניקוב, איפור: רותי עדי

מה הדבר שהכי מטריד אותך כרגע?
"בעבר כל דבר היה מטריד אותי עד חוסר מנוחה מוחלט וחרדות אין קץ. בשנים האחרונות אני עובדת על זה ואף מצליחה בעזרת מפגשים עם איילת קלטר (מייסדת מכון שפת האכילה) לא להחזיק במחשבות שלא עושות לי טוב. הגעתי לאיילת בעקבות בגידת הגוף, אני חולה במחלה לא פשוטה ולצדה מה שהציק לי היה דווקא התנפחות הגוף והשמנה בגלל הסטרואידים והתרופות שאני נוטלת. איילת לימדה אותי לחיות עם הגוף בשלום ולתת לו רק מה שעושה לי טוב, אם זה במובן של מזון וגם במובן הרגשי. אז אם יש משהו שמטריד אותי אני משתדלת לטפל בו ולא להחזיק בו".

"ילדים בני 18 מתקשרים היום עם כל העולם בשפה אחת גלובלית, לא יכול להיות שלא נדבר עם הצד השני ונגיע לפתרון לסכסוך הארור הזה. דרושה מנהיגות שיהיה לה אומץ לעשות את זה, בשני הצדדים"

מה הקללה האהובה עלייך?
"יש קללה אכזרית במיוחד שסבתי המצרייה הייתה משתמשת בה לעתים די קרובות: 'שהראש ייפול לו'. לסבתא שלי היו כוחות מיוחדים, כל מי שהיא חפצה ביקרו הצליח בברכתה ומי שלא חיבבה – הראש שלו לא נפל, אבל בואי נגיד שלא היה לו קל בחיים".

מתי בכית בפעם האחרונה?
"הבן שלי התגייס לפני חודש. יום לפני הגיוס התקשרה חברה טובה ושאלה אותי מה שלומי ובתגובה פרצתי בבכי שלא נרגע שעה ארוכה. להיות אימא לבן במדינת ישראל זה לצלוח שתי סיטואציות קשות לעיכול. הראשונה היא ברית המילה שכשבוצעה התחבאתי אצל השכנה, והשנייה היא הגיוס לצה״ל. זה כמעט מובנה שבישראל אישה יולדת מועמדים לגיוס, וזה משוגע שזה המצב אבל זו המציאות. תינוקות יונקים כאן נכונות למות בעד ארצנו כי אומרים לנו שאין ברירה, אבל אני מסרבת לקבל את האקסיומה הזאת. מלחמה היא פורמט מיושן, ילדים בני 18 מתקשרים היום עם כל העולם בשפה אחת גלובלית, לא יכול להיות שלא נדבר עם הצד השני ונגיע לפתרון לסכסוך הארור הזה. דרושה מנהיגות שיהיה לה אומץ לעשות את זה, בשני הצדדים".

למה את מתגעגעת?
"לימים שבהם היה פחות רעל בין אנשים. אני יודעת שתמיד היו שנאה והסתה ופילוג, אבל בגלל הרשתות החברתיות היום הארס תלוי על הקירות בכל מקום שאליו נפנה. חשבתי שאם לא אקרא טוקבקים יהיה לי קל יותר, אבל לא לראות זאת לא אופציה למי שחפץ בשינוי. אני מקווה שזה לא מאוחר מדי ומאמינה שחלק הארי בשינוי השיח תלוי גם הוא בהנהגה. ברגע שהדוגמה מלמעלה היא הטחת מילים איומות ומפלגות – אין לנו לאן ללכת".

מי הוא הסול מייט התרבותי שלך?
"בכל פעם שעצוב לי או מבלבל אני פותחת ספר שירים או שירה, לרוב עברית. האהובים עליי ביותר הם נתן אלתרמן ורחל שפירא. אני לא מזדהה עם דמויות מומצאות אלא עם אנשים אמיתיים שיצירתם חזקה ונוגעת".

מה השריטה שלך?
"אני אוספת בובות של בעלי חיים, בעיקר כבשים. יש לי אוסף נדיר ומטופח של פסלים מתולתלים ופועים. לצדם מתפתח אוסף מיוחד של ברווזים, חזרזירים, צבים ועוד ועוד. יש לי קיר מיוחד שעליו תלויים גם ציורים של מגוון בעלי חיים, וכל זה לצד אימוץ של בעלי חיים שממש חיים. חוץ מזה אני מתה על תשבצים ופזלים".

מה העצה הכי טובה שקיבלת בחיים?
"סבתי מצד אמי הייתה עקרת בית עם חיים לא פשוטים, היא הייתה שבה ואומרת את המשפט: 'תמיד תהיי גאה בעצמך – אם תהיי גאה כל השאר יבואו אחרייך'. היא אמרה את זה ביידיש, אימא שלי תרגמה לעברית והמשיכה את העברת המסר. זה לא פשוט לאדם, ובעיקר לאישה, עם ביקורת עצמית גבוהה להיות גאה בעצמה, אבל אם סבתא חיה הבינה שזה חשוב, מי אני שאתווכח".

על מה את הכי אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"על מתנות. אני נורא אוהבת לתת מתנות ושונאת לקבל. זה מביך אותי. לפני כמה שנים עשה לי גיא שיחה והסביר שאני חייבת לאפשר לאנשים את הנאת הנתינה וללמוד לקבל. זה לא היה פשוט אבל למדתי. בהתחלה הייתי עושה לו את המוות על כל מתנה שהוא היה קונה לי, היום שנינו למדנו לא להגזים – לא במחוות ולא בתגובות".

מי בעינייך האדם הסקסי בעולם?
"חוץ מגיא? אולי דרק מ'האנטומיה של גריי', אבל רק בחלק מהפרקים. אפרופו אנשים סקסיים, פעם חלמתי חלום מטורף שבו הייתי בר רפאלי. נכנסתי לחדר הומה אדם לבושה בשמלת נסיכות תכולה, וכשהבטתי במראה ראיתי את בר, מראה משמח יש לומר. מעבר לזה שדרוש פסיכולוג טוב שיעזור לי להבין מה לעזאזל חלמתי, התחושה של להיות הכי יפה ונסיכתית בחדר הייתה נעימה, אם כי אני מניחה שכרוכה בזה המון עבודת השתעבדות ליופי, אז הנה נחסכה לי עבודה".

"תינוקות יונקים כאן נכונות למות בעד ארצנו כי אומרים לנו שאין ברירה, אבל אני מסרבת לקבל את האקסיומה הזאת. מלחמה היא פורמט מיושן"

מה הדבר שאת הכי מחכה לו כרגע?
"חיים בנויים מפיקים קטנים של אושר בין רצף של שגרה ולא מעט מהמורות, אבל אני מחכה דווקא לרגעי השגרה היומיים, בעיקר לערב המשפחתי וההכנות ללילה. אנחנו בית שהולך לישון מוקדם, אולי אלה שאריות מתוכנית הבוקר שהנחינו במשך תשע שנים וחייבה שינה צייתנית, ואולי כי זה פשוט נורא כיף. אני אוהבת בעיקר להיות בבית, גיא אוהב לנסוע ומטורף על שדה התעופה, אותי זה מלחיץ, תנו לי שגרה טובה ואני מאושרת".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"את הנטייה הטבעית שלי לדחות או לבטל דברים, את האימפולסיביות כשדברים מרגיזים אותי, את העובדה שאני רואה המון סבל במקומות שאנשים צריכים להתאמץ כדי לראות שמשהו לא בסדר, הלוואי שהייתי יכולה לראות רק את הטוב. פעם היו לא מעט דברים שהייתי רוצה שישתנו במראה החיצוני שלי, אבל היום, אחרי מה שהגוף שלי עבר ועובר בהתמודדות שלו עם מחלתי, למדתי להעריך את מה שיש. כן הייתי רוצה מאוד לחזור להריח. אחד הדברים שנפגעו אצלי הוא חוש הריח, אני לא מריחה כלום ואני מתגעגעת למגוון ריחות, מלהסניף את הילדים ועד שוקולד. אני גם שורפת כמעט כל תבשיל כי אני לא מריחה מה קורה שם".

על מה יש לך רגשות אשם?
"אני מרגישה תמיד שיכולתי או שהייתי צריכה לעשות יותר. אני לא פעילה מספיק למען פתרון מדיני לסכסוך, לא מצליחה להתעמק בהמון דברים מקולקלים בחברה שלנו שצריך להשקיע בתיקונם. במשך השנים עסקתי בעבודתי העיתונאית בכל כך הרבה נושאים והייתה לי זכות גדולה גם להצליח לשנות, ובכל זאת התחושה תמיד היא שיכולתי יותר".

מה מפחיד אותך?
"שיקרה משהו רע לאהוביי. בכל פעם שמישהו מהם לא עונה לי לטלפון אני בטוחה שקרה משהו נורא. ברגעי לחץ ומשבר אני מתפקדת נפלא בזמן אמת, אבל לדמיון החרד יש חיים משלו והם בלתי נשלטים".

מה חסר לך בחיים?
"האמת, לא נעים לומר, אבל לא חסר לי כלום. בתפיסה שלי, כפי שדמיינתי את חיי, אני מאוד מרוצה מהיישום שלהם ומאושרת מההישגים עד כדי כך שאני אפילו לא מסמנת כרגע יעדים חדשים. פשוט טוב לי. הייתי שמחה לקצת יותר אוויר לנשימה, לא כמטפורה. תפקודי הריאות שלי נמוכים מאוד ולא אחת אני נזקקת לחמצן כדי לנשום, אז זה כנראה מה שחסר לי הוא נשימה עצמונית טובה".

מה היה הרגע שהכי השפיע על החיים שלך?
"לא היה רגע אחד, היו מכלול של רגעים, תהליכים ובעיקר אנשים שהשפיעו. ראשון היה אבא שלי, שמעון וילנאי, שהיה עיתונאי בקול ישראל 42 שנים והיה לוקח אותי לשטח כשסיקר אירועים חשובים ומצמיתים כאחד, החיידק נולד שם. אחר כך הייתה מורתי לתקשורת תמי גורדון, שהייתה גם מנהלת התיכון שבו למדתי והיא רק הגבירה את התשוקה שלי למקצוע העיתונות, ואז איתן אורן ז״ל שהיה מרצה שלי באוניברסיטה ובשישי אחד לקח כמה סטודנטים לראות איך עושים את ׳יומן׳ של ערוץ 1 והרגשתי כמו ילדה בחנות ממתקים, ופרופ' אריאל מררי שהיה מרצה שלי בתוכנית ללימודי ביטחון בתואר השני ועשיתי אצלו מחקרים מרתקים על טרור מקומי וגלובלי ופרופ' ראובן פדהצור ז״ל, באותו תואר, שידע לטפח אצלי גם עמדות שונות מהתלם ונסח בי ביטחון להביע אותן. אני מעדיפה לזכור את האנשים הטובים בדרך ולא את מי שמאוד התאמצו לשים לי רגליים".

אורלי וילנאי, ילידת 1972, עיתונאית ופעילה חברתית, נשואה, אימא לשניים, כותבת בעיתון "הארץ", מביימת ועורכת סרטי תחקיר תיעודיים, ולאחרונה הקימה עם בן זוגה גיא מרוז ערוץ שידור דיגיטלי בשם "אנחנו מהבית", שבו משדרים עשרות עיתונאים ודמויות ציבוריות