לאן נעלמו אורלי וגיא?

בתחילת התפרצות הקורונה בארץ, כשהיה ברור שהיא כאן כדי להישאר בינינו תקופה לא מבוטלת, נקראו אורלי וילנאי וגיא מרוז לעלות עם תוכנית יומית חדשה ברשת 13, ערוץ הבית שלהם, במסגרת ההיערכות של הערוץ לשידורים מיוחדים מהאולפן. התוכנית תוכננה לשעה תשע בבוקר, הוקמה מערכת עם צוות, מפיקים ועורכים כבר עשו הכנות אחרונות ובמסגרת התוכנית אורלי וגיא היו אמורים לטפל במיני בעיות שאנשים מתמודדים איתם בעקבות הנגיף שהשתלט על חיינו. 

התוכנית הראשונה אמורה היתה לעלות לפני שלושה שבועות אבל יום קודם נטרפו כל הקלפים והתוכנית בוטלה עוד לפני שעלתה לאוויר. אורלי: "נדרשתי להיות בבידוד. הרופאה שלי מאיכילוב, פרופסור אלקיים, אסרה עלי להגיע לאולפן ולהיות בין אנשים בעקבות המחלה האוטואימונית שממנה אני סובלת ושבעקבותיה חשיפה לכל מה שכרוך בצילומים באולפן בימי התפשטות הווירוס עלולה לסכן את חיי. גם מנכ"ל מד"א, אלי בין, התקשר לגיא וצרח עליו שזו תהייה טעות גדולה אם נצא מהבית לצורך התוכנית ולא נותרה לנו ברירה כי היה מדובר בחיים ומוות". 

התאכזבתם?
אורלי: "ברור שזה מאכזב, חסרה לי העשייה הטלוויזיונית, למרות שאני מאוד אוהבת להיות בבית. אנחנו רגילים להיות בלב העניינים, בצוק איתן עבדנו סביב השעון וקשה לי לקבל את זה שאנחנו לא במוקד העניינים. האינסטינקט לרוץ קדימה בערוץ חדשות קיים, יש שמוגדרים כ'עובד חיוני' ואת פתאום פחות חיונית כי את לא יכולה לצאת החוצה, אבל עדיין זה לבחור בין חיים ומוות, פשוט כמו שזה נשמע. זאת המציאות שלנו. אני סוחבת מחלת רקע אוטואימונית שהיא כל הזמן פעילה. הריאות שלי מתפקדות ב-30% ויש גם דלקות בכלי הדם ובלב, ואני מקבלת טיפול ביולוגי וכימותרפי, בקיצור לא כיף. גם אם יושבים במרחק באולפן, עדיין יש איפור ויש אוזניות ותוסיפי לזה את הנסיעות לאולפן. זה מסוכן לי. אז לקחנו החלטה לא לקחת שום דבר שבחוץ. אילו יכולתי לצאת אולי היינו עושים על כל הסיפור הזה סביב הקורונה סרט דוקומנטרי". 

"זה היה לבחור בין חיים ומוות, פשוט כמו שזה נשמע. זאת המציאות שלנו. אני סוחבת מחלת רקע והריאות שלי מתפקדות ב-30%"

גיא: "יש פה משהו שהוא מעבר ללהיות בבית. אחרי תשע שנים של תוכנית יומית עברנו לעשות סרטים שאנחנו מפיקים, זה יותר נוח לנו וזה יותר בית. אבל במצב הנוכחי יש משהו שהוא מאוד מדכא, ממש אסוני, למרות שאני יוצא מהבית להליכות קצרות, בעיני מדובר באסון למדינה ולעולם והוא חייב להיגמר. מיטב חבריי נכנסים לדיכאון נורא, זה חופש בלי חופש, כמעט אי אפשר לתכנן שום דבר ויש לנו ילד אנרגטי בן 7 שצריך לספק לו בידור סביב השעון. עם כל הכיף שבזה, זה לא פשוט כשלא יודעים מה הלאה". 

אורלי: "כשפרצה הקורונה לא האמנתי למה שקורה ועד עכשיו אני מפקפקת, אבל אני מאמינה ללחץ המסיבי של גיא. מבחינתי פתאום יש למשל זמן לעשות סדר בכל מיני דברים בארונות". 

גיא: "אז עשינו סדר, ומה עכשיו?".

אבל לא צמד כאורלי וגיא, נמרצים ודעתניים מאין כמותם, יישבו בחיבוק ידיים. הם לקחו את הפייסבוק שלהם ושל ערוץ 13 והם משדרים מביתם מדי יום, שישה ימים בשבוע, משעה 10 עד 10 וחצי בבוקר, תוכנית אישית. "השידור הוא מטעמנו", מבהירה אורלי, "והוא הגיע בעקבות פניה של אנשים אלינו להמשיך לשדר גם אם זה מהבית". 

במה עוסקת התוכנית?
אורלי: "בהתחלה ראיינו אנשים אבל בעקבות התגובות הבנו שמה שחסר זה הדיבורים בינינו. בימים רגילים יש לנו הופעה שנקראת 'אורלי וגיא מדברים ושרים על הכול ולהפך', וזה מה שאנחנו עושים בשידור: מדברים ושרים. אני מקריאה שירי משוררים, ואנחנו מדברים על מה שקורה לנו ולאחרים. דיברנו למשל על דיכאון. אין כאן פרסומות, ולא נכנס לנו מזה שום שקל". 

גיא: "יש לנו 170 אלף עוקבים בדף, לשידור היומי מצטרפים בין 6,000 ל-10,000 אנשים, אנחנו עושים מן אתנחתא ומתייחסים למה שקורה באופן הומוריסטי עד כמה שאפשר, ובעיקר מדובר בשידור בלתי אמצעי שמדבר אמת. בשידור טלוויזיה יש משהו מפחיד, הרבה לחץ, וכאן אנחנו משדרים את החיים שלנו והוא ימשיך כל זמן שהקורונה כאן. זה עיסוק וזה נחמד. בן השבע בדק לנו היום את הסאונד, ובן ה-18 הרכיב תוכנה". 

"אנחנו לא הסיפור כאן"

אורלי וגיא מתגוררים בצפון תל אביב, בבית עם גינה, עם בנה של אורלי מפרק א' והבן מאריתריאה שהם מגדלים בשנים האחרונות, תלמיד כיתה א'. יש להם 2 כלבים, ארבעה חתולים ועוד ארבעה ארנבים. "מצב הרוח שלנו תלוי ביום" מספרת אורלי. "לאימי היה יום הולדת ולא יכולנו לחגוג איתה, ליל סדר יהיה בלי המשפחה המורחבת ובסוף החודש הבן הגדול שלי מתגייס וזה מלחיץ כי מדובר בגיוס בלי הורים". 

מה עשיתם עד פרוץ הקורונה?
אורלי: "סרט המשך לסרט שכבר שודר על הנאנסת האנגליה מאיה נאפה, ועוד סרט נוסף, חשוב מאוד, בנושא הסוכרת. מדובר במגפה יותר מסוכנת מהקורונה. יש בישראל 600 אלף חולי סוכרת ועוד 400 אלף טרום סוכרתיים. ערכנו ניסוי עם 20 אנשים במשך שבועיים וגמלנו אותם מתרופות והזרקות. היינו בשיא הפעילות ובעקבות הקורונה עצרנו הכול". 

אורלי: "מצב הרוח שלנו תלוי ביום. לאימי היה יום הולדת ולא יכולנו לחגוג איתה ובסוף החודש הבן הגדול שלי מתגייס וזה מלחיץ"

עד כמה קשה אי העשייה?
גיא: "אני לא סובל מאי עשייה. אני כותב בימים אלה מחזות להבימה ולתיאטרון באר שבע, אבל עדיין יש משהו לא נורמלי במצב הזה, כי החיים ממשיכים בלי שהם ממשיכים באמת. אני מתקשה להבין איך אנשים עם שלושה, ארבעה ילדים ויותר מתפקדים. מגיע להם פרס ישראל". 

ומהבחינה הזוגית?
גיא: "המזל של אורלי ושלי הוא שאנחנו רגילים להיות יחד כל הזמן. זוגות שהורגלו להיפגש רק בערב ועכשיו סגורים בבית – שאלוהים יעזור להם, ובטוח יש גם כאלה שלא סובלים זה את זו עוד קודם".

והפרנסה?
גיא: "אחרי 30 שנות קריירה יש לנו את הפריבילגיה לבחור לעשות מה שאנחנו רוצים ואנחנו נעשה סרטים כל עוד זה יעניין אותנו".

אורלי: "אנחנו מקבלים שכר מרשת על הסרטים שאנחנו עושים להם, היום יש שם קצת קשיים אבל לאט לאט הכול מגיע". 

גיא: "אנחנו לא הסיפור כאן. יש 2 מיליון איש במדינה שאני מקווה שהם ישרדו את הדבר הזה".

>> לדף הפייסבוק של אורלי וגיא