"אחרי שנים בעזה אני לא יודעת כמה מאמצים היו, אם בכלל, להחזיר את אברה מנגיסטו"
בספטמבר 2014 אברה מנגיסטו טיפס מעל לגדר ההפרדה ונפל בשבי חמאס. אז גם היה הרגע בו יונית טליינש־פנטה החליטה להילחם למען קרוב המשפחה שבקושי הכירה, בתקווה להציל קהילה שלמה
"אחרי שאברה נחטף, לא ישנתי לילות שלמים. עברו כמה חודשים עד שזה פורסם, אבל כל החברים הקרובים של המשפחה ידעו שקרה משהו ושלא מדברים על זה. כל יום פתחתי את העיתון, חיפשתי ידיעה ולא מצאתי. לא הבנתי, איך אפשר לא לחשוף את זה?" מספרת לנו יונית טליינש-פנטה (34). כבר שלוש שנים שחייה מתנהלים בקצב ובעוצמות שלא תכננה. בתור מנהלת "מטה המאבק לשחרור אברה מנגיסטו" שנמצא בשבי חמאס מאז ספטמבר 2014, היא סוחבת על הגב תיק של רגשות, כעסים, מחשבות ומטענים של קהילה שלמה, ובעיקר סיפור של משפחה שלא מפסיקה לסבול. "היום אני לפחות ישנה יותר טוב כי אני יודעת שאני עושה משהו".
היא ואברה קרובי משפחה רחוקים מאוד, הם בקושי הכירו לפני מה שקרה. "יום אחד התקשר אלי עיתונאי מקומי מאשקלון שגילה על הנפילה בשבי, ידע שזה עומד לצאת וביקש שאחבר אותו אל המשפחה. ישר חשבתי 'המשפחה מגובה? מישהו מלווה אותם?' חיברתי אותם למישהו שילווה אותם מול התקשורת וגם אני הייתי שם, וכל הזמן נשאבתי לזה יותר ויותר. עם הזמן, הפכתי למנהלת המטה".
מה תפקידך בעצם?
"הדבר הכי חשוב שאני עושה זה לתרגם להורים של אברה כל מילה, מעברית לאמהרית. חשוב לי שידעו על כל אדם מי הוא, איזה כוח יש לו, מה צריך להגיד לו. חוץ מזה אנחנו מנסים להעלות מודעות, דוכני הסברה, סרטונים. יש הרבה עבודה".
מעניין שאת עושה את כל זה בלי שהכרת את אברה היטב.
"נכון, יש בזה משהו מוזר. הזיכרון שלי זה בעיקר שראיתי אותו כמה פעמים מסתובב ברחובות, אחרי שהוא איבד את דעתו. אני כל הזמן חושבת מה יקרה כשאפגוש אותו. מה אני אגיד לו, 'נעים מאוד'? אנחנו הרי בקושי מכירים. אני מניחה שפשוט אוביל אותו לאימא שלו. זה החלום שלי".
אברה מנגיסטו היה בן 5 כשעלה לארץ עם משפחתו וששת אחיו ואחיותיו. הוריו, אגרנש ואיילין, קברו ילד אחד שנפטר באתיופיה עוד לפני שעלו, ובישראל נולדו להם עוד שני ילדים. ממרכז הקליטה בירושלים הם עברו לשכונת העתיקות באשקלון, "זאת שכונה מאוד קשה", אומרת טליינש־פנטה, "כמעט בלתי אפשרי להצמיח משם משהו".
לפני שש שנים נחתה מכה נוספת על המשפחה. האח הגדול מאברה והקרוב אליו ביותר, מסרשאו, נפטר במפתיע. "למדתי עם מסרשאו בבית הספר, אחרי הצבא הקשר ניתק אבל בשנים האחרונות שמעתי שהוא חזר הביתה וקרה לו משהו".
מה קרה?
"הוא חזר בתשובה ולקח קשה את הדת. הוא קרא ספרים והגיע לתובנה שצריך להיות מסופק ממעט. הוא הפסיק לאכול דברים מסוימים עד שהרעיב את עצמו למוות".
עם מותו של מסרשאו, החל מצבו של אברה להידרדר. "אברה נשאר לבד, הוא היה שואל את עצמו בשביל מה לחיות, לא היה לו עם מי להתייעץ. הוא היה בורח מהבית, מתבודד. פעמיים הוא אושפז בבית חולים לבריאות הנפש וכששוחרר היה משוטט ברחובות, פעם הוא הגיע עד טבריה ומצאו אותו שם".
אי אפשר היה לשלוט בו?
"ההורים שלו לא ידעו מה לעשות. הם לא דוברים עברית, אין להם עם מי לדבר. אחרי שמסרשאו נפטר, הם התגרשו. אימא שלו ביקשה עזרה, ברווחה לא עזרו לה, היא אמרה שברח לה ילד והיא לא יודעת מה לעשות. וזה כשהיא אבלה על בן אחר וצריכה גם להתפרנס כמנקה. היא הלכה למשטרה, כי אולי יעזרו לה יותר מהרווחה. זה לא פייר לשאול למה לא שמרה עליו. הוא היה בן 25".
באחד הטיולים האלה, אברה מצא את עצמו בעזה, הוא קפץ מעל הגדר בחוף זיקים – איש עדיין לא יודע למה, ותוך זמן קצר גילו שהוא נמצא בשבי חמאס.
וכך, אגרנש בעצם איבדה בן שלישי.
"כן. יש ימים שקשה לי לשבת איתה כי אני לא יודעת איך לנחם אותה, מה להגיד לה".
איפה ראש הממשלה?
בחודש שעבר טליינש־פנטה ליוותה את המשפחה בסדרת פגישות בארה"ב להעלאת המודעות. בין היתר, השתתפה המשלחת בוועידת הפדרציות היהודיות בלוס אנג'לס, שם נפגשו עם נשיא המדינה רובי ריבלין. "הרעיון לנסיעה לארה"ב בכלל עלה דרך תחקירנית של חדשות 2, אבל בסוף זה לא קרה כי אמרו שזה לא חדשותי מספיק", היא אומרת, "אבל כבר הוצאנו דרכונים וויזות ואמרנו שאנחנו לא מוותרים, וננסה לעשות את זה בעצמנו. משרד הביטחון הסכים לממן לנו את הנסיעה, בהתחלה לא רצו שאצטרף כי מה אני קשורה, אבל התעקשתי לבוא. יש כאן הורים שלא דוברים עברית ואנגלית, ואח שלא דובר אנגלית, אז מי אתם מציעים שיהיה איתם? שיסביר להם מה קורה?".
זה לא מגביל שנסעתם במימון המדינה?
"זה מגביל ופחות נוח. הייתה איתנו נציגה ממשרד החוץ. אנחנו צריכים שהמסע הבא יהיה במימון שלנו, לכן אנחנו מגייסים תרומות. מן הסתם יש מתיחות בינינו לבין הממשלה, כל אחד מושך לכיוון שלו".
הייתה התעניינות בסיפור שלכם?
"כן, גדולה. היו כתבות בעיתונות, הצלחנו לגייס תרומות ונפגשנו עם נציגי הצלב האדום ועם ג'ייסון גרינבלט, שליח טראמפ למזרח התיכון. יש הרבה יהודים אמריקאים שמכירים את סיפור העלייה של האתיופים, חלקם תרמו לה בשנות ה־80, הם שאלו מאיזה מבצע אני. האמריקאים אוהבים לטפח משהו שהם שתלו ואנחנו השתילים שלהם, אז אני מקווה שיעזרו. אבל היו גם פגישות שהחזירו אותנו למציאות והזכירו לנו שאנחנו מתעסקים עם חמאס, ואין לישראל או לארה"ב הרבה כוח ביחס אליו".
הנחת העבודה היא שאברה בחיים, אבל מעבר לזה, משפחתו לא יודעת עליו שום דבר. "מהשנתיים הראשונות, מאדם לא רשמי אנחנו יודעים שהוא בחיים. חמאס אומרים שהם נוהגים באסירים לפי דת האיסלאם, אבל אנחנו מניחים שהוא לא מטופל".
מה המשמעות שאברה לא מקבל טיפול?
"הוא צריך להיות מטופל בבית חולים. אצל אברה יש חשש לסכיזופרניה, הוא סובל מאי שקט, חוסר יציבות, מתבודד ומתכנס בתוך עצמו. קשה לעורר מודעות לקושי שלו. מעניין מה היה קורה אם אותו סיפור היה קורה לבחור חולה מרמת אביב. אני מניחה שהאמפתיה הייתה שונה".
מתי את מרגישה חוסר אמפתיה?
"במדיה. בטוקבקים. אומרים שהוא עבר על דעת עצמו, ומה המדינה קשורה. אני בכל זאת מנסה להגיע לאנשים כדי לספר את הסיפור, את מה שהמשפחה עברה. אני מרגישה שמתחילה לחלחל הבנה שישראל אחראית, מישהו לא שמר שם. היו תצפיתניות שראו אותו עובר את הגדר, היו חיילים באזור שראו אותו, למה הם אפשרו את זה? הוא מעורער בנפשו, זה כמו ילד בן 4 שירצה לעבור בין החורים בגדר לעזה, היו נותנים לו לעבור? התגובות היו אותן תגובות? היו אומרים שעבר על דעת עצמו?".
אחד מהמקרים הזכורים בסאגה של משפחת מנגיסטו הוא הקלטה של שיחה עם מתאם ראש הממשלה לענייני שבויים ונעדרים, ליאור לוטן, שבה הוא נשמע מאיים על אביו של אברה, שלא לגרור את הסיפור לנושא של היחס לקהילה האתיופית. היא מכירה את פרטי השיחה הזאת היטב ודווקא מגנה על לוטן. המחליף שלו ירון בלום, מסתמן כעוד פחות יעיל מבחינתה. "עם ליאור הרגשתי לפחות שיש לו רצון טוב, אבל אין הרבה איך לפרש את השיחה שהוקלטה, היו שם זלזול והתנשאות. מצד שני, זה לא בהכרח הקול האמיתי של ליאור, הוא לא קיבל גיבוי ממי שצריך – וזה ראש הממשלה. זאת הכתובת, נתניהו. בשורה התחתונה, אחרי שלוש שנים אפשר להגיד שאני לא יודעת כמה מאמצים היו, אם בכלל, להחזיר את אברה".
נפגשתם עם ראש הממשלה?
"הוא עדיין לא נפגש איתנו לבד. הקשר האחרון שהוא יצר עם המשפחה היה טלפון לאילן, אח של אברה, כדי לעדכן אותו במתאם החדש שהחליף את ליאור, ירון בלום. בלום הזמין את המשפחה לפגישה ולא נתן לי להיות בה. אני מרכזת את כל המאבק ובכל זאת הוא לא ראה לנכון לפגוש אותי".
המשפחה לא יצאה עם יותר מדי תקווה מהפגישה עם בלום. "המצב היום ביחס לשבויים ונעדרים הוא בעייתי, וכולם יודעים שהמחיר ששולם בעסקת גלעד שליט הוא חלק מהעניין. רוב הציבור לא רוצה שמחר בבוקר ישוחררו אלפיים מחבלים כדי להחזיר את החולה נפש הזה. הוא גם אזרח ולא חייל. זאת נקודת פתיחה גרועה. אגרנש אומרת 'אני רק רוצה את מה שמגיע לבן שלי. שיקבל טיפול וישוחרר'. היא אומרת שהיא לא מתעסקת בזה שהוא שחור".
ואת חושבת שלמוצא באמת אין כאן משקל?
"גזענות קיימת ובועטת, ואני חווה אותה. אבל אני לא יכולה להגיד שזה רק זה. הסיפור של אברה זה המון מחדלים – חברתי, צבאי, מדיני – עוד לפני שהוא חצה את קו האש והמשפחה הזאת משלמת את המחיר".
טליינש־פנטה נולדה בכפר קטן ליד גונדר באתיופיה, אחת מתוך עשרה ילדים. "כשהייתי קטנה אימא שלי הייתה אומרת שאסור לנו לעשות קעקועים בגוף או אפילו להישרט, שאנחנו חייבות לשמור על העור שלנו כי אנחנו צריכות להיות טהורות כשנגיע לירושלים" היא מספרת. "בבית לא דיברו על ישראל אלא על ציון, ירושלם. מקום טהור בלי שקרים, רק אמת. אבל הגענו למרכז הקליטה, וזה בכלל לא היה מה שציפינו. אני לא אגיד שהקליטה של האתיופים היא כשלון חרוץ, אבל יש בעיות".
מתי התחלת להרגיש אותן?
"היו לי תחושות סביב זה ולא ידעתי מה הן. יום אחד, אחת מהעובדות של הסוכנות אמרה לי – 'אני אתן לך ארבעה שמות ותבחרי'. אמרתי לה שכבר יש לי שם, טליינש, אבל חשבתי שזה משחק כזה אז בחרתי ביונית. בדיעבד אני כועסת, מי את שתקחי לי את השם? היום אני קוראת לעצמי טליינש בשם המשפחה, כדי לכבד את השם הקודם שלי".
היא לא תכננה להיות אקטיביסטית – היא סטודנטית לבקרה וניהול תעשייתי במכללת ספיר, מתגוררת באשקלון עם אימה שעברה שני אירועי מוח קשים וזקוקה לטיפול יום יומי. נדמה כי המכסה שלה מולאה גם לפני שלקחה על עצמה את המשימה הקשה של להחזיר את אברה הביתה. אבל תחושת שותפות הגורל שהיא מרגישה כלפי משפחת מנגיסטו כנראה משכה אותה אליהם. "אברה עלה לישראל כמוני, ב־1991. אין הבדל בין השכונות שבהן גדלנו, הן אחת ליד השנייה. לפני שמסרשאו נפטר אברה עבד בעבודות מזדמנות אבל היו לו שאיפות, הוא רצה להיות כמו אח שלו, שעשה תפנית בחיים, נסע למרכז ועבד בחברת בנייה גדולה והצליח, הרוויח יפה והתבגר".
את הצלחת לרכוש השכלה ועבודה בלי לצאת מהשכונה. איך את מסבירה את זה?
"שאלה מעניינת, לא חשבתי על זה. גדלתי עם אימא שהיא דוברת עברית, אימא שלי התנהלה בעצמה מול בירוקרטיה, ואולי זה חלק מהעניין. אבל לדעתי זה גם קשור לכך שהתעקשתי לא ללמוד בבית ספר דתי. כשעברתי מיסודי ממלכתי לחטיבה דתית הייתה ירידה גדולה ברמה, והתעקשתי לעבור לבית ספר חילוני. אימא שלי לא רצתה שאלך במכנסיים אבל בסוף הסכימה ובבית הספר החילוני זה היה אחרת לגמרי. לצערי, רוב התלמידות בבית הספר שעזבתי היו יוצאות אתיופיה. זה להוציא את כולנו מהשכונה ישר לבית הספר הפחות טוב".
עוד ביטוי לגזענות הממוסדת שאתם חווים?
"מי זה 'אתם'? זה סיפור של כולנו, גם שלך. גם את שכביכול רואה את זה מהצד, את חלק מזה, גם את אחראית לשנות את זה. באנו לכאן כי אנחנו מאמינים שזה הבית שלנו. זה יקח עוד כמה דורות עד שנשתלב לגמרי אבל הדור שלי עושה הרבה שינוי".
היית בהפגנה הגדולה של יוצאי אתיופיה בשנת 2014?
"בוודאי, וצריך שיהיו עוד. המשפחה של אברה לא אוהבת תקשורת, קשה להם לדרוש דברים ולפעמים הם אומרים תודה, כאילו מישהו עושה להם טובה. אני אומרת להם – מה ששלכם, שלכם. אל תפחדו לדרוש את זה".