תני לה לקשור שרוכים: כך בונים עצמאות בלי לשחרר את היד

השרוכים לא מסתדרים, קופסת האוכל מסרבת להיפתח, והתרגיל בחשבון נראה כמו כתב חידה. זה בדיוק הרגע שבו הכי מתבקש להתערב: "תני לי, אני אעשה". הרי למה לתת לה להסתבך כשאפשר לפתור את הבעיה בתוך כמה שניות? אלא שלפעמים דווקא ה"אני אעשה" הזה, גם כשהוא מגיע מאהבה, לוקח ממנה משהו חשוב: את ההזדמנות לנסות, לטעות, למצוא פתרון ולגלות שהיא מסוגלת.

ניתוח עדכני שנערך במעונות יום בקרב ילדות וילדים בני ארבע. נמצא קשר בין השתתפות קבועה במטלות הבית לבין כישורי פתרון בעיות חזקים יותר, במיוחד כאשר המבוגרים סביבם מדגימים בתחילת המשימה, מספקים תמיכה רגשית ואז נסוגים בהדרגה. החוקרים תיארו זאת כעידוד אוטונומיה לצד רשת ביטחון. חשוב לזכור: מדובר בקשר סטטיסטי, ולא בהוכחה של סיבה ותוצאה. בכל מקרה העיקרון שהמומחים מדברים עליו כבר שנים הוא שעזרה טובה אינה לעשות בשביל הילדים, אלא לתת להם כלים וללוות אותם כך שיוכלו לעשות בעצמם.

>> קודם כל הילדים: רוב ההורים שמים את הבריאות האישית בצד ומשלמים על זה

העצמאות משתנה עם הגיל

הדרך לשם אינה נראית אותו דבר בכל גיל. לפני גיל שבע החשיבה לרוב סימבולית ואגוצנטרית; בהמשך מתחזקת החשיבה הלוגית, וסביב גיל 12 מתפתחת חשיבה מופשטת שמאפשרת לצפות תוצאות. לכן גם הציפיות וההנחיות שלנו צריכות לנוע יחד עם ההתפתחות. המטרה אינה לזרוק את הילדה או הילד למים ולחכות שיסתדרו. להפך: העצמאות נבנית בתוך סביבה בטוחה, שבה יש מבוגרת או מבוגר שאפשר להישען עליהם, אבל לא כאלה שעושה הכול במקום הילד.ה.

כשהעזרה שלנו הופכת לחרדה שלהם

מחקר קצר טווח, שעקב במשך שבוע אחר מתבגרות ומתבגרים בני 11 עד 18, מצא דפוס שכדאי לשים אליו לב. מצוקה של בני הנוער הקדימה לעיתים תחושת הגנת יתר בבית. אירועי פחד הזמינו יותר עזרה והתערבות מצד מבוגרים, ולאחר מכן נרשמה עלייה עוקבת בפחד.

הגנת יתר הוגדרה במחקר כהתנהגות חודרנית, דאגה מופרזת והתערבות במצבים שבהם בני הנוער עצמם לא הרגישו שהם זקוקים לעזרה. הממצא אינו מאשים הורים, וכיוון שמדובר במעקב קצר אי אפשר להסיק ממנו על סיבתיות. אבל הוא מציע נקודת מחשבה מעניינת: לפעמים העזרה שאנחנו נותנות כדי להרגיע את הפחד של הילדה – או את הפחד שלנו – עלולה דווקא לחזק אותו.

מומחים מזהירים שילדות שמצילים אותן שוב ושוב עלולות להפנים שהן אינן מסוגלות. תחושת המסוגלות נחלשת והתלות מתחזקת. סימנים שכדאי לשים לב אליהם הם בקשות מרובות לעזרה שאינן תואמות את הגיל והיכולת, תסכול מהיר כשהניסיון נכשל, ויתור קל על מטרות שמציגות קושי וסבילות נמוכה מאוד לטעויות.

מומחים מזהירים שילדות שמצילים אותן שוב ושוב עלולות להפנים שהן אינן מסוגלות

אוטונומיה היא לא "תעשי לבד"

אוטונומיה היא הרבה יותר מהיכולת לבצע משימה בלי עזרה. היא כוללת את היכולת ליזום, לתכנן, לבצע, להעריך ולהחליט מתי לעצור או לעבור לשלב הבא. לפי מומחים, היכולת הזו מולדת. התפקיד שלנו הוא לכבד וללוות אותה, לא לנסות לייצר אותה מבחוץ. אוטונומיה אמיתית נוצרת כאשר שלושה תנאים מתקיימים יחד: הילדה רוצה לעשות, היא יודעת איך לעשות והיא מסוגלת לעשות. דחיפה לעצמאות לפני שהשלושה מתקיימים עלולה ליצור פסאודו־אוטונומיה, עצמאות שנראית מבחוץ כמו "תסתדרי לבד", אבל אינה באמת מקדמת צמיחה.

וכאן מגיע החלק הקשה גם עבורנו. לפעמים אנחנו מעדיפות, בלי לשים לב, שהילדים יישארו קצת תינוקות. לכן כדאי לשאול את עצמנו: האם ההתערבות שלי נובעת ממה שהילדה באמת צריכה, או מהפחד שלי שהיא תיפגע, תיכשל, תתוסכל או שמשהו יקרה לה? אם פתאום אנחנו שמות לב שהמוקד עבר מהילדה אל החרדה שלנו, שווה לעצור ולשאול: של מי הצרכים נענים עכשיו?

לשחרר בהדרגה

הכיוון שעולה מהמחקרים ומההמלצות הוא לא נטישה, אלא שחרור מדורג של אחריות, בהתאם לשלב ההתפתחותי. בהתחלה מדגימות ומתווכות, ואז זזות מעט הצדה כדי לאפשר ניסיון, טעות ולמידה, בתוך מסגרת בטוחה ותומכת. במקום לתת פתרון מוכן, אפשר לפרק את המשימה לצעדים קטנים, לתת רמז, להזכיר אסטרטגיה שעבדה בעבר או פשוט לשאול:

• "איך את חושבת שאפשר להתחיל?"
• "איזה שלב ראשון כדאי לנסות?"
• "איזו שיטה עזרה לך בפעם הקודמת?"
• "יש דרך אחרת לעשות את זה?"

כי לפעמים העצמאות נבנית דווקא ברגע שבו אנחנו מתאפקות לא לקשור את השרוכים במקומה. לא מפני שהיא לא צריכה אותנו, אלא מפני שאנחנו רוצות שהיא תלמד שגם כשהשרוך מסתבך, היא יכולה לעצור, לחשוב, לנסות שוב – ולגלות את הדרך שלה.