תום נשר: "אני מחכה ליום שבו אוכל להתראיין בלי לתת תשובות מדכאות"
היא במאית ותסריטאית, מגישה וכתבת בחדשות 13, מעבירה עם אבא אבי נשר כיתת אמן בפלטפורמת סקרינז לייב ולא מפסיקה לחלום על אחיה, ארי נשר ז"ל. תום נשר נוגעת בכאב, ולומדת לחיות איתו מחדש
שלוש וחצי שנים חלפו מאז שארי נשר, בנם הצעיר של הבמאי אבי נשר והאומנית איריס נשר, ואחיה הקטן של תום נשר, במאית וכתבת ברשת 13, נהרג בתאונת פגע וברח בעת שחברו הרכיב אותו על אופניים חשמליים. הוא היה רק בן 17, ומשפחתו תרמה את איבריו והצילה את חייהם של חמישה אנשים. תום נשר יודעת שהזמן מתעתע ולא באמת פועל לטובת המתגעגעים. השבוע היא טסה לרומא, לפתיחת תערוכה של אימה שם. "אחד המוצגים בתערוכה הוא שולחן עם צלחות שבורות שאימא ניסתה לחבר בחזרה עם חוט צמר אדום. הדימוי הזה הוא הסבר די טוב לחיים שלנו אחרי, מנסים לחבר את השברים אבל זה לא עובד. נוצר פשוט משהו אחר ואיתו חיים", היא אומרת.
>> תמר איש שלום מספרת על הרגע ששינה לה את החיים בגיל 13
הזמן לא עושה את שלו?
"לצערי אין לי תשובה לא מדכאת לשאלה הזאת, למרות שאני מאוד מחכה ליום שבו אוכל לתת ריאיון בלי תשובות מדכאות. עברו שלוש וחצי שנים ובינתיים ואני יכולה לומר שהזמן עושה מעט מאוד. אני עדיין חולמת כמה פעמים בשבוע שהוא חוזר. אני עדיין קמה עם כאב מאוד גדול כשאני מכריחה את עצמי להבין שזה לא יקרה".
"בסרט 'תמונת ניצחון' הרגשתי שאבא שלי זקוק לתמיכה רגשית אחרת. זה הסרט הראשון שהוא עשה מאז התאונה, והוא נכנס אליו במצב רגשי די מעורער"
אז מה עושים?
"חיים, נושמים, עובדים הרבה, משתדלים לחיות חיים משמחים".
היא מאוד יפה, יש משהו נוגה במראה שלה, קצת מיוסר ועם דוק של עצבות. היא מאוד מאופקת וגם אם דברים רותחים בה, נדיר שהיא תוציא אותם בנקל לחופשי. כשאני תוהה ושואלת אותה אם זוהי תחושה סובייקטיבית שלי, או שתמיד אמרו לה את זה על המראה שלה, היא עונה: "לגבי המבט הנוגה, גם אני רואה את זה בתמונות, למרות שאני דווקא די חייכנית בדרך כלל. זה מעניין, לפני התאונה, כשהייתי נערה, הרגשתי שאני מלנכולית באופן שלא תואם את כמה שהחיים שלי אחלה. עכשיו, אני מרגישה שהשמחה שלי לא תואמת את כמה שהעצב נוכח. המסקנה המתבקשת היא שהחיים הם פשוט מורכבים – תמיד גם וגם. היום אני בעיקר מודה על היכולת שלי לא להדחיק רגשות, לא את העצב ולא את השמחה. מרגישה הכול עד הסוף".
לפעמים עושה סרטים, לפעמים חדשות
נשר נולדה ב-1996 בלוס אנג'לס, שם פעל אביה באותם שנים. "גדלתי בבית חם, למשפחה מאוד קרובה, חובבת אמנות בכלל וקולנוע בפרט", היא מתמצתת. בגיל חמש וחצי עברה לישראל עם משפחתה, למדה קולנוע בבית הספר לאומנויות בתל אביב והמשיכה לתלמה ילין, שם יצרה ארבעה סרטים קצרים שהשתתפו בפסטיבלים בארץ ובעולם. את שירותה הצבאי עשתה בגלי צה"ל, כמגישה ועורכת חדשות, ותחקירנית ב"האוניברסיטה המשודרת" וב"שאלות אישיות עם יעקב אגמון".
עם שחרורה מצה"ל למדה תסריטאות בסם שפיגל בירושלים, ובהמשך למדה ספרות והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. רגע לפני פרוץ הקורונה היא יצרה את הסרט הקצר "ועכשיו, לעצום עיניים", בשיתוף פעולה עם רשת האופנה פקטורי 54, אחרי שהייתה פרזנטורית שלהם במשך שנתיים. הסרט מספר את סיפורה של צעירה שמגיעה לפתיחה של תערוכה ומנסה להתחבב על הנוכחים בה, אבל קולות שהיא שומעת באוזניות גורמים לה לעשות מעשים שערורייתיים. הסרט הוצג במוזיאון תל אביב, ובמרץ הקרוב יוצג גם בפריז. החל מדצמבר 2020 היא מגישת חדשות וכתבת בחדשות 13.
בעמוד האינסטגרם של נשר כתוב מתחת לצילום שלה: "לפעמים עושה סרטים, לפעמים חדשות". ההתפזרות שלה לתחומים שונים, היא אומרת, נראית לה נכונה. "העיסוק בקולנוע ובתקשורת במקביל מרגיש לי לגמרי הגיוני. הכתבות שאני עושה מרגישות הרבה פעמים כמו סרט קצר, ובעיקר אני נחשפת דרכן לסיפורים, פנים אל מול פנים, באופן שמעורר אצלי הרבה השראה. למשל, בשבוע שעבר הייתי בכלא איילון ודיברתי עם אסירים. שאלתי אותם שאלות על המשפחות שלהם, על איך שהם מספרים את הסיפור של עצמם – למה הם הידרדרו לפשע. שמעתי מהם איך עובדת השיטה של הביקורים והחופשות של האסירים, ומה המשמעות של זה עבורם מבחינה שיקומית. המפגש הבין אישי הזה הוא עמוק יותר עבורי מכל תחקיר שהייתי עושה על בית כלא".
"לפעמים תופסים אותי קצת כתל אביבית מתנשאת"
לפני כמה חודשים נסעה לצלם כתבה לטלוויזיה באומן שבאוקראינה. "אני לא יודעת למה שלחו דווקא אותי, אולי הם אהבו את הרעיון של תל אביבית חילונית בתוך חבורה כזו של מאמינות, ואולי כי אני צעירה ויש לי יותר זמן פנוי מאחרים כדי לנסוע לכמה ימים".
הרגשת כמו זרה שפלשה לחייהן?
"בהתחלה כן. הנסיעה לאומן הייתה שיעור מאוד חשוב עבורי. נסעתי עם משלחת של יותר מ-50 נשים, בהנהגתה של מורן אייזנשטיין. כשסיפרתי לחברים מסביבי שאלה גיבורות הכתבה שלי באותו השבוע, הרגשתי שמצפים ממני לכתבת קרקס. אני באה מהעולם הכי חילוני שיש, ולפעמים תופסים אותי קצת כתל אביבית מתנשאת. ובאמת כשהגעתי לשם הרגשתי שגם הנשים של המשלחת היו קצת חשדניות כלפיי ולא שיתפו פעולה בהתחלה. בדרך מהשדה לאומן, שאורכה שלוש וחצי שעות, לא עשו לי מקום באוטובוס וישבתי על הרצפה כל הנסיעה. בחזור כבר פינו לי כיסא, ומה שקרה בין ההלוך לבין החזור הוא שבאמת השתתפתי במסע איתן. לא עזבתי אותן לרגע, באתי איתן והקשבתי להן בכל רגע במסע, גם כשהצלם היה בהפסקה. נפתחתי בפניהן באמת וניהלתי איתן שיחות משמעותיות על אמונה, על החיים שלהן ועל המשמעות של המקום הזה עבורן, בלי שיפוטיות".
"עברו שלוש וחצי שנים ובינתיים ואני יכולה לומר שהזמן עושה מעט מאוד. אני עדיין חולמת כמה פעמים בשבוע שהוא חוזר. אני עדיין קמה עם כאב מאוד גדול כשאני מכריחה את עצמי להבין שזה לא יקרה"
וביקשת בקשה מהרבי?
"כן. עשיתי איתן את התפילה וביקשתי בקשות. מתוך רצון להתמסר אל הבנות, המרואיינות שלי, ואל הדרך שהן עוברות שם. הן מאוד נגעו ללבי. בסך הכול מדובר בקבוצה גדולה של נשים שכל אחת מהן סוחבת כאב כלשהו ומשאלה. נשים מגיעות לשם מלאות תקווה שהלבבות השבורים שלהן יתאחו, ולכולנו בעצם יש כאבים ומשאלות. אחרי שידור הכתבה הרבה מהן כתבו לי באינסטגרם שהן יתפללו בשבילי שהמשאלות שלי יתגשמו. הן היו באמת חבורה מתוקה מאוד של נשים".
מבין הכתבות שעשית, מהי הכתבה שאת הכי אוהבת?
"היא דווקא לא הכתבה הכי חשובה וגם לא הכי מקצועית שלי – זו הכתבה הראשונה שצילמתי – ריאיון עם גילה אלמגור. בעלה, יעקב אגמון, בדיוק נפטר, והיא הייתה צריכה להיכנס לנעליו ולנהל את פסטיבל התיאטרון שהוא הקים. אני הייתי העורכת של התוכנית של יענקל'ה בגל"צ, אז הייתי בקשר קרוב איתם לאורך השירות שלי. נדרשו מגילה כוחות אדירים למלא את תפקידו בזמן שהיא מתמודדת עם האבל הכול כך טרי הזה, אבל היא אישה חזקה ומרשימה ועמדה במשימה הזו בגבורה אמיתית. כשישבנו בתיאטרון, בחזרות לקראת עליית הפסטיבל, ראיינתי אותה והיא פרצה בבכי כשסיפרה שהיא מקווה לא לאכזב את יענקל'ה. היא כל כך מתורגלת בראיונות, שולפת תשובות וסיפורים מעולים לכל שאלה, ופתאום יצא לה בכי שהרגשתי שהפתיע גם אותה. בגלל הקשר הקרוב בינינו, כשהיא בכתה היא חיבקה אותי. אני באינסטינקט חיבקתי אותה בחזרה באופן מגונן, כשהראשים שלנו מוסתרים אחת בתוך החיבוק של השנייה. היא התפרקה על הכתף שלי ואמרה לי ברעד: 'רק לא למעוד, רק לא לעשות טעויות'. אחר כך, כשצפינו בחומרים בערוץ, נזפו בי שאני מסתירה אותה בזמן שהיא בוכה, כאילו הורסת את הרגע שיכול היה להיות בפרומו. אבל בסוף זה התגלה כרגע נורא יפה – רגע חזק, אמיתי, מתפרק בצורה אנושית הרבה יותר מהבכי שאנחנו כבר מתורגלים לראות בכתבות".
איזו כתבה שלך היה לך הכי קשה לצלם?
"בשיא הגל השלישי נשלחתי לצלם את מחלקת 'מחלימי הקורונה'. זו הייתה כתבה מהרגע להרגע, ובדרך לבאר שבע דמיינתי איך אני מראיינת את המחלימים על כמה קשה המחלה ואיך זה מרגיש לצאת מזה. כשהגעתי הייתי המומה – גיליתי שהמחלימים האלה, המאושפזים, הם מורדמים ומונשמים. הם מחלימים רק בהגדרה כי הם כבר לא מידבקים לנגיף, אבל הריאות שלהם היו הרוסות והגוף שלהם לא יכול לסחוב בלי עזרים חיצוניים. זו הייתה חוויה מאוד קשה להלך במחלקה שבה כולם מורדמים. תחושה סוריאליסטית. מאוד עצוב. היינו שם רק שעה וחצי ובזמן הזה מישהו מהמחלקה נפטר – פתאום המוניטור של פעימות הלב שלו צפצף ונדם. בזמן שזה קרה כמובן שהייתה איזו התמקדות בניסיון לתעד את זה, אבל רגע אחרי זה יצאתי החוצה וראיתי את המשפחה שלו שהגיעה לבית החולים. הם היו מפורקים, בוכים את נשמתם. זה היה מראה מאוד מטלטל. בגל הנוכחי צילמתי בתוך מחלקת החולים הקשה וזה נראה אחרת. כמובן שיש עוד מורדמים ומונשמים וגם נפטרים בגל האומיקרון, אבל פגשתי אנשים שבאמת נמצאים בתהליכי החלמה, אנשים שיומיים לפני כן עוד היו מחוברים למכונות. הייתה שם הרבה יותר תקווה".
הטרגדיה כהשראה
נשר מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה גיא קורנובסקי, בוגר לימודי מתמטיקה בהצטיינות ובן דוד של השחקנית ליהי קורנובסקי. ליהי לא הייתה השדכנית, השתיים הכירו בזכותו. עכשיו בקנה יש לה סרט נוסף כבמאית ותסריטאית – "סוף סוף", המספר את סיפורה של אישה צעירה שמתמודדת עם החלל שנותר אצלה עם מותו של אחיה. הסרט, לדבריה, אינו אוטוביוגרפי אבל הוא נכתב בהשראת האירוע הטרגי שחוותה משפחתה סביב מותו של ארי. נטע גרטי וליהי קורונובסקי כבר צילמו כמה סצנות בתור האם והבת בהתאמה.
יש לך 12.3 אלף עוקבים, ואת גם חלק מדור חדש שמתפעל אינסטגרם שגם מראה את החיים האישיים.
"לגמרי. בשנים האחרונות הרשתות החברתיות הפכו את הפאסון לפאסה. שבירת הדיסטנס היא כבר חלק מחוקי המשחק היום – בין אם את דוגמנית שמעלה גם תמונות לא מחמיאות ולא מרוטשות, ובין אם את מגישת חדשות שמראה גם את מאחורי הקלעים של המקצוע ושל החיים בכלל. את לא צריכה לשמור על ממלכתיות מרוחקת שלפעמים חורקת כמזויפת".
ספרי על גיא.
"הוא מתנה גדולה בחיי. אנחנו שש וחצי שנים יחד, גרים יחד, הכי נהנים לבלות יחד, ובאופן כללי מאוד מאוהבים. הוא לא מהתחום שלי, הוא דוקטורנט למתמטיקה, אבל בכל שאלה שיש לי, גם מקצועית, אני הכי סומכת על דעתו. מעבר לזה שהוא חכם וידען בצורה חריגה, הוא בן אדם מאוד נקי מבפנים, לא פועל בכלל ממה יגידו אחרים או ממשחקים של אגו".
"הצילומים של 'תמונת ניצחון' היו בשיא הסגר. ישנו ביחד באכסניה בדרום במשך חודש ולא פגשנו אנשים אחרים, גם לא בסופי שבוע. זה היה כמו טיול שנתי ארוך"
מעבירים את זה הלאה
בימים אלה תום משתפת פעולה עם אבא אבי נשר ב-Screenz Live – חוויית שידור אינטראקטיבית מהבית, שבמסגרתה הם מעבירים כיתת אמן בנושא תסריטאות. במשך תשעה פרקים הם מלמדים את התורה להבנת החומר שממנו עשויים תסריטים טובים. השניים עונים על שאלות כמו למה בכלל לכתוב תסריט, איך יודעים מה מעניין, איך ממציאים דמויות, איך להביא תסריט לכדי עשייה קולנועית והאם יש נוסחת פלא להצלחה.
איך הגעתם לזה?
"הרעיון לעשות סדנה שבה אני מראיינת את אבא שלי, כקולנוענית צעירה שמראיינת קולנוען קלאסיקן, היה של סקרינז (פלטפורמת אונליין שמציעה תכנים מקוריים מעולמות שונים, דב"א). הם פנו אלינו ושאלו מה דעתנו, ומאוד שמחנו. אני מאוד אוהבת לתעד והרעיון שהשיחות האלה שלי ושל אבא שלי, שמתנהלות בינינו על בסיס יומיומי, יהיו מתועדות – קרץ לי. חוץ מזה, למדתי מאבא שלי כל כך הרבה על תסריטאות בפרט, וקולנוע בכלל, שזה לא באמת הוגן שאשמור את כל המידע הזה רק לעצמי".
אפשר ללמוד על קצה המזלג איך לכתוב תסריט?
"בהחלט. בעיניי מאוד חשוב ללמוד את המוסכמות כדי לשבור אותן. לא פשוט להחזיק סיפור לאורך 100 עמודים, להמשיך לעניין את הקהל ולהצליח להעביר את הרעיונות שלך אל הדף".
איך זה הרגיש לשבת על כיסא המראיינת מול אבא שלך?
"מצחיק וטבעי בו זמנית. אלה באמת השיחות שאנחנו מנהלים גם בארוחות שישי".
"בדרך מהשדה לאומן, שאורכה שלוש וחצי שעות, לא עשו לי מקום באוטובוס וישבתי על הרצפה כל הנסיעה. בחזור כבר פינו לי כיסא, ומה שקרה בין ההלוך לבין החזור הוא שבאמת השתתפתי במסע איתן"
למי הקורס מיועד?
"בעיקרון הוא נוצר עבור מי שרוצה לכתוב, אבל בצילומים גילינו שאנחנו מדברים לא רק לתסריטאים לעתיד, אלא גם למי שאוהבים סיפורים ורוצים להבין יותר את המנגנון שמאחורי כתיבת סיפורים. יש פרק למשל על מה הופך סיפור למעניין, מהו סיפור ששווה לכתוב. או פרק על דמויות, שבו אנחנו שואלים שאלות כמו איך מתנהגת דמות אמיתית, כלומר לא דמות שמשרתת רק את הכותב, מה הופך דמות לגיבור והאם אפשר לא לאהוב את הגיבור. אלה שאלות שרלוונטיות גם למי שאוהב לצפות בסרטים, ולאו דווקא רוצה לכתוב סרטים".
עד כמה את צופה בסרטים?
"אני מאוד-מאוד-מאוד אוהבת לראות סרטים. לפעמים אני צופה בסרט וממש מתמוגגת מכמה שאני בת מזל על המקום שהקולנוע תופס בחיי, על הדרך שבה סרט יכול לשנות אותי. כשאני אוהבת סרט, וזה קורה לא מעט, הוא ממש מלווה אותי ברמה הכי אישית להרבה זמן. אני ממשיכה לחשוב עליו ולהרגיש אותו".
עד כמה את מעורבת בסרטים של אבא שלך?
"תמיד הייתי מעורבת – קוראת תסריטים וצופה בעריכות ונותנת הערות. אבל 'תמונת הניצחון' היה הסרט הראשון של אבא שלי שבו הייתי בכל ימי הצילום. בדרך כלל אני באה לבקר פה ושם, אבל הפעם היה לי תפקיד על הסט – צלמת המייקינג אוף (הסרט שמאחורי הקלעים). גם הרגשתי שהוא זקוק הפעם לתמיכה רגשית אחרת, כי זה הסרט הראשון שהוא עשה מאז התאונה, והוא נכנס אליו במצב רגשי די מעורער. היה מגניב לעבוד על הסט ושמחתי להיות שם עבורו אחרי כל השנים שהוא שם עבורי. היה גם צורך לפעמים בסצנות השלמה קטנות, אז אבא שלח אותי לביים אותן. זו הייתה חוויה מאוד מלמדת ומרגשת. זכיתי לביים שוב את חברתי ג'וי ריגר ששיחקה בסרטים הקצרים הראשונים שלי. ככה היא ואבא שלי הכירו. הצילומים היו בשיא הסגר, ספטמבר 2020, אז כל חברי הצוות והשחקנים היו בעצם קפסולה. ישנו ביחד באכסניה בדרום במשך חודש ולא פגשנו אנשים אחרים, גם לא בסופי שבוע. זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת, כמו טיול שנתי ארוך. יש הרבה צעירים בסרט, והפכנו לחבורה שממשיכה להיפגש גם אחרי הצילומים".
"גילה אלמגור התפרקה על הכתף שלי ואמרה לי ברעד: 'רק לא למעוד, רק לא לעשות טעויות'. כשצפינו בחומרים בערוץ, נזפו בי שאני מסתירה אותה בזמן שהיא בוכה, כאילו הורסת את הרגע שיכול היה להיות בפרומו"
נולדת בלוס אנג'לס. את רואה את עצמך חיה מחוץ לישראל?
"לא פוסלת, אבל מאוד אוהבת לחיות כאן. אני מחוברת למשפחה ולחברות שלי שהן חלק מאוד משמעותי בחיי. אני מניחה שאם אעזוב את הארץ אשוב אחרי תקופה מוגבלת".
אבא במאי מצליח ובת שהולכת בדרכו זה מקשה? מאתגר? מפחיד? את חוששת מהשוואות?
"מהשוואות אני לא חוששת בכלל. פעם היה לי איזה לחץ כזה לעמוד ברף שלו. הוא הרי ביים את הסרט הראשון שלו, 'הלהקה', בגיל 24. זה היה להיט ונשאר קלאסיקה עד היום. הלחץ הזה עבר לי דווקא בגיל 24, לפני שנה, כשהתחלתי לעבוד בחדשות. גיליתי שיש לי מסלול משלי לעבור, ושהולכות להיות לנו קריירות שונות מאוד. אז אין מקום לתחרות, למרות שאני מאוד תחרותית, באופן מוגזם שאפילו מצחיק אותי לפעמים".
מה עוד את רוצה להיות כשתהיי גדולה?
"אני רוצה בעיקר להרגיש שאני עוסקת במה שמעניין אותי, ולא מוטרדת מאיך זה מתיישב בקורות החיים. מי שהפכה לסמל של ה'גם וגם' אצלנו היא הילה קורח, ובתכלס, אני די מעריצה אותה. גם כי היא בן אדם נחמד ומצחיק ונעים לסובבים אותו, וגם כי אני מרגישה שהבחירות שלה, מעבר להיותן מרשימות, משקפות את הלך הרוח של ימינו. לא רק שהתקדמנו מהמקום שבו צריך לבחור בין משפחה וקריירה, היום גם קריירה היא לא בחירה מונוגמית. אפשר להגשים את עצמך בנתיבים שונים במקביל, והילה היא הוכחה לכך שהמסלולים השונים שאת מתעמקת בהם מעמיקים גם אחד את השני".
>> הסדרות המומלצות לבינג' חורפי בנטפליקס