נולדתי עם מחלה נדירה ובגיל 4 הוריי לא יכלו לגדל אותי יותר

יש רגעים בחיים שבהם אנחנו נאלצים לבחור אם לשקוע, או לבחור בחיים. עבורי, הרגע הראשון הזה הגיע בגיל שלושה שבועות בלבד. חיידק טורף, שאובחן מאוחר מדי, הוביל לקטיעה של אצבע ביד ימין, צלקות בכל גופי, ולאינספור שעות של כאב וטיפולים. במהלך השנים אובחנתי גם עם מחלה גנטית נדירה (FMF) שמלווה אותי כל חיי, וכתוצאה מכל זה נקבעו לי 71% נכות רפואית. בשלב כל כך מוקדם בחיי, כשהעולם שלי רק התחיל להיבנות, הוא כבר נסדק.

>> יש לי סרטן במוח, אין זמן לבכות – יצאתי למלחמת קיום

חיים חדשים במתנה

בגיל ארבע חוויתי עוד מהלומה – הוריי, שהתמודדו עם בעיות רפואיות, התגרשו, ולא יכלו לגדל אותי יותר. הרווחה חיפשה עבורי משפחת אומנה. כאן התחיל פרק חדש בחיי. במקרה שלי לא היה מדובר בזרים: אחי הגדול וגיסתי לקחו אותי אליהם. זה לא היה מובן מאליו. הם היו הורים צעירים לשני ילדים קטנים, ופתאום נוספה להם עוד ילדה – אני.

האומנה שלהם לא הייתה רק פתרון טכני – היא הייתה מתנה של חיים חדשים. הם התייחסו אליי כבת שלהם, באותה אהבה ותשומת לב שהעניקו לילדיהם הביולוגיים. הם עזרו לי לקבל את עצמי ולהרגיש שאני מסוגלת. ובכל זאת, היעדר הקשר עם הוריי הביולוגיים נותר כפצע. אבא שלי חי קרוב אלינו, אבל הקשר בינינו היה מרוחק. אמא שלי עברה לעיר אחרת, והמפגשים איתה היו נדירים ממש. תחושת ההחמצה על הקשר שלא היה, תמיד כאבה לי.

"בגיל ארבע חוויתי עוד מהלומה – הוריי, שהתמודדו עם בעיות רפואיות, התגרשו, ולא יכלו לגדל אותי יותר. הרווחה חיפשה עבורי משפחת אומנה. כאן התחיל פרק חדש בחיי"

 

ואז, בשנה האחרונה, האובדן הפך למוחשי וכואב יותר מתמיד. בהפרש של יום אחד, שני הוריי נפטרו במפתיע – אבא נפטר ממחלת ריאות, ויום למחרת אמא נפטרה מדום לב. זה היה רגע ששבר אותי, אבל גם הכריח אותי לבחור: לשקוע ולוותר, או להמשיך קדימה. אני בחרתי בחיים.

בקרוב הספר

מתוך האבל, ובזכות התמיכה שקיבלתי, מצאתי כוחות לחזור לשירות הלאומי אותו אני עושה בפרקליטות מחוז מרכז. התחלתי גם לכתוב את סיפור חיי בספר שאני מתכננת להוציא לאור, שנקרא "ממשבר לצמיחה". הכתיבה היא התרפיה שלי, הדרך שלי לתת השראה לאחרים – לילדים שגדלים במשפחות אומנה, לנוער שמתמודד עם מוגבלות פיזית ודימוי עצמי נמוך. אני רוצה להיות הקול שמדגיש את הכוח לצמוח מתוך קושי ואת החשיבות העצומה שלכל ילד וילדה יהיה בית בטוח ואוהב שממנו הם יוכלו לפרוח. אני יודעת מניסיון אישי, כמה משמעותית משפחת אומנה לילדים שזקוקים לכך – היא לא רק נותנת בית, אלא משנה מסלול חיים.

בישראל יש היום מאות ילדות וילדים שממתינים למשפחות אומנה שייתנו להם מקום בטוח, חום, אהבה ומישהו שיאמין בהם. ביניהם עשרות ילדים עם מוגבלות פיזית, שממתינים למישהו שיראה אותם מעבר להגדרה הזו. לעיתים המילה "מוגבלות" מרתיעה משפחות מלבחור בהם. לי היה מזל – אחי הגדול וגיסתי הפכו למשפחת האומנה שלי ואהבו אותי ללא תנאים, אבל יש ילדים שאין להם את המזל הזה. אני פונה לכל מי ששוקלת להיות משפחת אומנה, לפנות לארגון א.ד.נ.מ – בית לילדים ולמשפחות אומנה – הארגון שמלווה אותי, ולהתחיל בתהליך. תוכלו להיות ההבדל עבור ילד, בדיוק כמו שמשפחת האומנה שלי הייתה ההבדל עבורי.

אני גאה בדרך שעברתי. אחרי שנים של הסתרה ובושה בצלקות שלי ובמי שאני, למדתי לקבל את עצמי ולחיות בגאווה ובשלמות עם עצמי. אני חולמת שיום אחד אוכל גם אני להיות משפחת אומנה, ולהעניק לילדה או לילד אחר את ההזדמנות לחיים טובים יותר – כפי שאני זכיתי.

הכותבת היא תהילה קריב, בת 20 מתל אביב, המשתפת את סיפורה האישי באישור מיוחד שהתקבל ממשרד הרווחה להסרת חיסיון אומנה, בכוונה לעורר מודעות ולהאיר את חשיבותה של האומנה בחיים של ילדות וילדים הזקוקים לבית חם. משפחות ששוקלות לשמש כמשפחות אומנה מוזמנות ליצור קשר עם ארגון א.ד.נ.מ – בית לילדים ולמשפחות אומנה, במספר הטלפון *4561