"הצמידו לי אקדח לראש מבעד לחלון של רכב, ולא הנדתי עפעף"

שרלוט לוי (33), תסריטאית, די.ג'יי והחל מה-30.11, תגיש את תכנית הבוקר של רדיו תל אביב. רווקה, גרה בתל אביב.

>> "חייתי במשך שנה באוטו על מיטת עץ מתקפלת"

מה הדבר הכי מפתיע שלא יודעים עלייך?
"אנשים שומעים 'שרלוט', קול נעים, פנים מתוקות – וחושבים שאני עדינה וחמודה כזאת. אבל בפנים אני גם ילדה ירושלמית, חתולת רחוב, שלא הייתם רוצים לעצבן כשאתם לבד בסמטה חשוכה".

מה גרם לך להגיד לאחרונה בקול: "די, נמאס לי"?
"ההכרזה על ועדת החקירה הלא ממלכתית, ואלה שאמורים לנהל אותה. די נו, באמת". 

מה הקללה האהובה עליך?
"וואי, שאלה טובה. כנראה 'כוסעמק' – יש בה משהו משחרר וטוב. ואני משתמשת הרבה ב'פאק' על כל נגזרותיו. זו מילה שמעצימה כל רגש שמגיע אחריה". 

מתי בכית בפעם האחרונה?
"אני משתדלת לבכות הרבה – זה התרופה הכי טובה לחרדה או מועקה. הפעם האחרונה שבכיתי ממש הייתה אחרי שסגרתי את המיקרופון בשידור האחרון שלי ב־88. כולם שם אמרו לי דברים כל כך מרגשים, ופחדתי להיפרד מסמדר, העורכת המוזיקלית שלי וגאונה לא נורמלית. זה היה בכי טוב, אולי הכי טוב שהיה לי הרבה זמן – של התרגשות, של תודה, של פרידה וגעגוע". 

מה הדבר הכי מביך שקרה לך מול קהל?
"כל פעם שאני אומרת משהו לא נכון ברדיו, יש לי רצון עז להיעלם. אני מכבה את המיקרופון, עושה לעצמי פרצופים של קרינג' ומקווה שאולי אף אחד לא הקשיב. אבל חבר פעם אמר לי: 'כמה זמן דיברת בלייב? איך לא תטעי לפחות כמה דקות מתוך כל זה?'. זה שם דברים בפרופורציה. ובאמת, דווקא הרגעים הכי מביכים בשידור הם לפעמים הרגעים הכי קסומים, כשמאזינים מתחברים אלייך כבן אדם". 

מה הדבר שהכי מפחיד אותך?
"יש לי פוביה ענקית מעכברושים. אני תופסת מעצמי די באד אס, ובאמת הייתי בסיטואציות ממש מפחידות ונשארתי קול. פעם בלוס אנג'לס אפילו הצמידו לי אקדח לראש מבעד לחלון של רכב שניסו לשדוד, ולא הנדתי עפעף. אבל כשאני רואה עכבר, או גרוע מזה עכברוש, אני צווחת בלי שליטה, בורחת לקצה השני של הרחוב, טומנת את הראש במי שלידי. אני גרה בפלורנטין, אז זו הפכה להיות התמודדות יומיומית – עם הרבה צווחות אקראיות באמצע הרחוב, בערך כל פעם שאני מורידה את הזבל". 

מהי המנטרה שאת אומרת לעצמך כשאת מרגישה שאת עומדת להתפרק?
"אני גרועה בלנחם את עצמי. לרוב פשוט אכתוב לחברות או שמישהי כבר תרגיש אותי ותכתוב לי. אבל בשנתיים האחרונות הבנתי שאני יכולה פשוט… להתפרק, ולא להילחם בזה. בראש השנה לפני שנה הייתי אחרי פרידה, ואבא שלי גילה שיש לו קורונה בדיוק כשהייתי בדרך אליו. לא רציתי להיות גלגל תשיעי אצל אחרים, אז חזרתי הביתה עם זר הפרחים, פתחתי בקבוק יין טוב וישבתי לבד על החוף בשקיעה. אמרתי לעצמי: תראי איזה יופי, את בהכי נמוך שיכולת להגיע אליו, ואת עדיין בחיים. לפעמים להיזכר ברגעים הקשים שעברתי ולזכור ששמרתי על שפיות, עוזר לי לשחרר. לסמוך על זה שבסוף אצליח לקום. כמו שחבר אמר לי לא מזמן: 'כשאת על הרצפה, אי אפשר ליפול'. ולא מזמן ראיתי כתבה על קואלות. מסתבר שכשלא הולך להן בחיזור, הן פשוט הולכות לישון עד הפעם הבאה. הזדהיתי מאוד. כשמציף, אני פשוט הולכת לישון. קמה כשהזעם עובר, ויוצאת לחפש את השמש". 

אם היו מביימים סרט על החיים שלך, מי הייתה מגלמת אותך?
"וואי, בחלומי – קיירה נייטלי או תמיר בר. במציאות בטח אן האת'ווי". 

מי בעינייך הגבר/האישה הכי לוהט/ת על הפלנטה?
"נגה ארז קולית ברמות. יעל שושנה כהן זה לא יאמן כמה היא יפה. אבל יש רק אישה אחת בעולם שהייתי עוברת בשבילה צד וכנראה שזה לא הכי ישים אז אשאר לבינתיים בקטע של בנים – זואי קרביץ. אם את קוראת את זה, אני כאן, בואי".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"אני מנסה לעבוד על לראות את הטוב בכל סיטואציה, ובעיקר בעצמי. יש לי נטייה לחשוב שמישהו מתעצבן עליי כשבעצם הוא דלוק, או שתקלטתי גרוע כשבעצם מתים שאחזור שוב, שפגעתי במישהו כשבעצם הוא הכי התרגש. הרבה סבל מיותר שאני שמה על עצמי (ועל החברים החמודים שלי שצריכים כל פעם לעודד אותי), והייתי רוצה להפסיק".

על מה יש לך רגשות אשם?
"על מה אין לי רגשות אשם. אני מהאנשים שמתעוררים ב־2 בלילה ונזכרים במשהו שאמרו למישהו ביסודי ואז בוכים על זה בקרינג׳. יותר ספציפית, הבוס שלי, עפרי גופר, נפטר לפני שנתיים. הוא היה חולה מאוד, ולא הספקנו לדבר כמו שצריך לפני. במקום שההודעה האחרונה בינינו תהיה שלי אליו, 'איך אתה מרגיש?' זו הייתה הודעה ממנו, ששאל איך אני מרגישה כשהייתי מצוננת. הייתי רוצה לפגוש אותו שוב, לשיחה. להגיד לו כמה דברים שאני מרגישה אשמה שלא אמרתי". 

מה חסר לך בחיים?
 "דירה! אני מחפשת לופט ענקי עם מלא שמש שישמח לי את הלב. כרגע חסר לי אור בבוקר – ואם הייתי פרח, כנראה שהייתי חמנייה או קקטוס: מהזן שיכול לחיות רק על שמש, וחייב אותה כדי לשרוד". 

מהי ההזדמנות הכי גדולה שפספסת בקריירה שלך?
"ב־2016 עברתי ללוס אנג'לס ללמוד משחק. היו שם שלוש שנים וחצי מדהימות, אבל לפעמים אני מתחרטת שלא הלכתי ללמוד בבית ספר עם מסלול ברור, נגיד בלונדון. לא בחרתי בזה בגלל הצורך התמידי בשמש. אחרי שלמדתי תסריטאות בסם שפיגל, אני מבינה כמה חשוב ללמוד במקום מסודר עם מורים מעולים ואנשים מוכשרים. לפעמים אני חושבת, מה היה קורה אם…".

באיזה רגע בקריירה שלך את הכי גאה?
"ברגע הזה. להגיש את תכנית הבוקר של רדיו תל אביב זו סגירת מעגל מרגשת. כשקיבלתי הודעה מאלדד קובלנץ: 'היי שרלוט, תחזרי אליי כשתתפני', זה הרגיש לי כמו המאסטר שפונה לפו בקונג פו פנדה. ומאז שסיפרתי על המעבר מ־88, קיבלתי כל כך הרבה תגובות מרגשות. הבנתי שמה שאמרתי בחלל האולפן, בעצם נגע בלב של הרבה אנשים". 

לאיזו אישה בא לך להרים?
"יש כל כך הרבה נשים שבא לי להרים להן כרגע ותמיד. אביה פרחי, שהתכנית שלה תהיה עכשיו במקביל אליי בבוקר, והיא אחת המראיינות הטובות בעולם. נעם כהן, עורכת התרבות של N12 – שבדיוק עשתה עם אביה ספיישל על רוזליה שכל רגע בו עורר הערצה. אביה מלכה, שדי, כמה יפה אפשר להיות? יערה גולדמן, די.ג'יי מעולה ואקטיביסטית אמיצה שתמיד שם כשצריך אותה. ובתכל'ס, עכשיו כשאני עוזבת את 88, חשוב לי שכולם ידעו: נוגה קליין, העורכת הראשית של התחנה, היא כנראה האישה הכי חכמה שהכרתי (אחרי האחיות שלי, ברור). היא עומדת בשקט מאחורי רוב הקסם שם – עם הרבה כוח נשי, אינטליגנציה רגשית, וחוש לסיפור וללב של אנשים".