המירוץ לאהבה: שקד ביטון מ"חתונמי" בטור אישי ל"את"

אני יוצא מהבית הזה עכשיו ולא חוזר אליו יותר לעולם. דחפתי את כל העולם שלי לתוך תיק גב מסריח, זרקתי אותו על המושב ליד הנהג ונכנסתי לרכב. הדופק שלי היה מהיר. מהיר מדי. סובבתי את המפתח, אבל נשארתי לעמוד במקום.

יש לי בית ריק: גירושים זה מודל גאוני, הנה אמרתי את זה

זה היה צריך לקרות מזמן. אני שונא אותה. אני שונא את עצמי. אני שונא את הבית הזה. אני שונא את כל מה שהפכתי להיות בתוכו. סע כבר! אבל לא נסעתי. ישבתי עוד שעתיים מול הבית שהיה הבית שלנו, עם הספה שלנו, והקירות שסיידנו, והפרקט והתמונה המכוערת, והריב הזה על הפסל של הבודהה, מי שם בודהה בסלון? אני זוכר שהיא צחקה על התמונה של הבאבא סאלי אצל ההורים. איזו צביעות. צדקתי בריב הזה. הייתי צריך להתעקש יותר. ופאק, מה הקשר כל המחשבות האלה עכשיו? אני עף מפה ולא חוזר.

הנסיעה הייתה ארוכה. לא רציתי להגיע, רציתי פשוט להיות תקוע במצב ביניים של נסיעה, עד ששברון הלב הזה יגמר. איך משאירים מאחור אדם שפעם היית בטוח שתזדקן איתו. איך נפרדים מהרגלים. מתוכניות. מהגרסה של עצמך שהיית לידה. ובעיקר, לאן לעזאזל נוסעים עכשיו? להורים? לחברים? להשתכר? לא ידעתי אז שהרגע הזה, שנראה לי כמו הסוף של החיים שלי, יהיה בעצם ההתחלה של הדרך הכי חשובה – הדרך למציאת אהבה.

התאוריה של האהבה

יש תיאוריה שאומרת שאנחנו פוגשים שלוש אהבות גדולות בחיים. האהבה הראשונה היא האהבה התמימה. זו שאנחנו פוגשים כשאנחנו עוד לא באמת יודעים מי אנחנו. אנחנו אוהבים כמו שראינו בסרטים, כמו שחשבנו שאמורים לאהוב. אנחנו בטוחים שאם אוהבים מספיק חזק, כל השאר כבר יסתדר, וזו הייתה האהבה הראשונה שלי. הייתי ילד מאוהב. ילד שהתפשר על הכל כדי לא לאבד אותה. ילד שבנה לאט לאט חיים שלמים סביב אדם אחר, מבלי להבין שהוא עושה טעות שרק שנים אחר כך ידע לתת לה שם. הפכתי את הזוגיות לבסיס של החיים שלי, וכשהיא נגמרה, גיליתי את הבעיה בבסיס שתלוי במישהו אחר. כשהוא הולך, הכל קורס איתו.

האהבה השנייה, לפי אותה תיאוריה, היא האהבה שבאה ללמד אותנו. היא בדרך כלל מסובכת יותר. היא שוברת לנו כמה אמונות על עצמנו, מציבה מולנו מראה, ולפעמים משאירה אותנו עם יותר שאלות מתשובות. את האהבה השנייה שלי, באופן מאוד לא שגרתי, החלטתי לחפש בטלוויזיה. אחרי הפרידה הסתכלתי על עצמי והגעתי למסקנה די פשוטה: כנראה שאני עושה משהו לא נכון.

אז הלכתי ל״חתונה ממבט ראשון״. נתתי לאנשים אחרים למצוא לי אהבה, ולמדינה שלמה לראות מה קורה כשהיא לא מצליחה. והיא לא הצליחה. זה כאב פעמיים: פעם אחת כי שוב משהו שרציתי מאוד לא קרה, ופעם שנייה כי הפעם הכישלון לא נשאר בבית. הוא היה בפריים טיים. פתאום לא רק אני שאלתי את עצמי למה אני לא מצליח באהבה. מדינה שלמה קיבלה הזדמנות לשאול את זה יחד איתי.

"הפעם הכישלון לא נשאר בבית. הוא היה בפריים טיים. פתאום לא רק אני שאלתי את עצמי למה אני לא מצליח באהבה. מדינה שלמה קיבלה הזדמנות לשאול את זה יחד איתי"

 

ומתחת לכל הרעש, התגובות והדעות של אנשים שלא הכרתי, נשארתי בסוף שוב לבד עם עצמי. והפעם כבר אי אפשר היה לברוח מהשאלות. אולי אני הבעיה? אולי אני רוצה יותר מדי? אולי אהבה כמו שאני מחפש פשוט לא קיימת? אולי הגיע הזמן להתפשר? אני חושב שכמעט כל מי שהיה לבד מספיק זמן מכיר את הרגע הזה: הרגע שבו אנחנו לא באמת מורידים את הסטנדרטים, אנחנו פשוט מתעייפים. מהדייטים, מההתחלות, מהשאלות של המשפחה, מהחברים שכבר מתחתנים, מה-״נו, מה איתך?״, ובעיקר מהתקווה.

ואז מתחיל המשא ומתן שלנו עם עצמנו. אולי משיכה היא לא כזאת חשובה. אולי החיבור יגיע. אולי הדבר שמפריע לי הוא שטויות, אולי אני בררן. אולי ככה נראית אהבה כשמתבגרים? אבל אם יש משהו אחד שהדרך הזאת לימדה אותי, זה שאפשר להתפשר על כמעט הכל בחיים, אפשר, וכנראה אפילו צריך, להתפשר בתוך זוגיות – על איפה גרים, על איפה עושים את החג, על הצד של המיטה, על המזגן, על המסעדה, על מי מוריד את הזבל. אבל אסור להתפשר על האהבה עצמה.

עשיתי את זה פעם. חשבתי שלהילחם על קשר בכל מחיר זו אהבה. חשבתי שלהישאר זו נאמנות, חשבתי שאם רק אתאמץ עוד קצת, אתפשר עוד קצת, אוותר על עוד חתיכה מעצמי, בסוף יהיה טוב. והיום אני יודע שאהבה לא אמורה לבקש ממך להיעלם כדי שהיא תוכל להישאר.

"לקח לי הרבה זמן להבין עוד משהו: זוגיות לא יכולה להיות הבסיס של החיים שלך. היא יכולה להיות הדבר הכי יפה שתבנה עליהם"

 

לקח לי הרבה זמן להבין עוד משהו: זוגיות לא יכולה להיות הבסיס של החיים שלך. היא יכולה להיות הדבר הכי יפה שתבנה עליהם, אבל היסודות חייבים להיות אתה. ובשנים האחרונות בניתי. לפעמים זה הלך טוב, ולפעמים טוב שזה הלך. בניתי חיים, עבודה, חברויות, חלומות, ובעיקר בניתי מחדש מערכת יחסים עם האדם היחיד שאני יודע בוודאות שאצטרך לחיות איתו עד היום האחרון שלי – אני.

זמן של מספרים

והזמן עשה את הדבר המוזר הזה שהוא עושה, והפצעים הפכו לצלקות. ואז, בלי ששמתי לב, גם הצלקות התחילו להיעלם. לא שכחתי את מה שהיה. פשוט הפסקתי לרצות שהוא יהיה אחרת. ואולי זו הסיבה שאני כותב את הטור הזה דווקא עכשיו, בראש השנה. כי אני יודע שיש מישהו שקורא את המילים האלה כשהוא בדיוק בתוך אחת האהבות האלה.

אולי אתם עדיין בתוך הראשונה, ומשוכנעים שאהבה צריכה להצדיק הכל. אולי אחרי השנייה, תוהים למה שוב החרא הזה קורה לכם. טיל לא נופל באותו המקום, אבל הוא כן. ואולי אתם כבר הרבה זמן לבד, ומתחילים לחשוב שהגיע הזמן פשוט לבחור במשהו שהוא כמעט. אז אל. אל תתפשרו על אהבה רק מפני שהתעייפתם לחכות לה. אל תשארו במקום שעושה לכם רע רק מפני שפעם היה בו טוב. אל תחפשו אדם שיהיה הבסיס שלכם. תהיו הבסיס. תבנו עליו חיים כל כך מלאים, שאהבה לא תצטרך להציל אתכם מהם.

ואז, אם יהיה לכם מזל, תגיע האהבה השלישית. לפי התיאוריה, זו האהבה שלא צריך לרדוף אחריה. היא לא מגיעה כדי להציל אותך, ולא כדי לתקן אותך. היא לא מבקשת שתוותר על עצמך כדי להחזיק אותה. היא פשוט פוגשת אותך כשאתה כבר יודע מי אתה. אני לא יודע אם התיאוריה על שלוש אהבות באמת נכונה. אני רק יודע שהשנה, בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, אני כבר לא כותב על אהבה כאדם שמחפש אותה. מצאתי.