״הגופה״ בנטפליקס: שירה האס מדהימה, והסיפור מזכיר את ישראל

לא יודע מה איתכם, אבל אני שנאתי את גל גדות בתור וונדר וומן. זה לא קשור לאיך שהיא נראית או למבטא שלה. היא פשוט לא שחקנית טובה. אני מבין למה עפים עליה בהוליווד, יש לה ישירות ישראלית שאמריקאים אוהבים, היא נראית טוב ובהחלט חריגה בנוף ההוליוודי. עם זאת, מעולם לא ראיתי אותה עושה תפקיד טוב. אפילו בתפקידי אורח כמו "שאזאם 2" ו-"באטמן נגד סופרמן" היא לא הצליחה לעמוד, אז את ההתלהבות ממנה אני לא מבין.

>> השטן לובש חמאס: ב׳ווג׳ תומכים בעזה – בלי מילה על ישראל

לעומתה יש לנו את שירה האס – גאווה ישראלית שאמנם מדברים עליה, אבל ממש לא מספיק. היא התפרסמה בזכות תפקידה ב"שטיסל", משם המשיכה הישר לנטפליקס עם תפקיד ראשי בסדרה "המורדת", וכך הדרך נסללה במהירות שיא לקראת הכרזתה כגיבורת העל הישראלית בסרט "קפטן אמריקה: סדר עולמי חדש". כל זה לא במקרה – שירה האס היא שחקנית מצוינת ומגוונת שמצליחה לגלם דמויות מורכבות, וכעת זוכה לככב בסדרת המד"ב החדשה של נטפליקס, "הגופה", המבוססת על רומן גרפי באותו השם מאת סי ספנסר.

"הגופה" היא אולי הסדרה הכי שאפתנית שנטפליקס הוציאו בשנתיים האחרונות – היא עוקבת אחר ארבעה בלשים בלונדון בתקופות שונות, שמוצאים את אותה הגופה, שמופיעה בכל פעם באותה הסמטה. לייצר מותחן מד"ב עם סיפור טוב ומתוחכם זה לא קל, על אחת כמה וכמה כשצריך לנהל אותו עם ארבעה צירי זמן שונים, וארבע דמויות שנלחמות על זמן מסך. הדמות הראשונה שפוגשים היא שאהרה חסן (אמאקה אוקפור), בלשית שבמהלך הפגנה ב-2023 רואה נער שמוביל אותה לגופה עירומה בסמטה, עם קעקוע על היד ועין חסרה.

"הגופה" | צילום: באדיבות נטפליקס

במקביל, איכשהו, בעיצומו של העימות בין אנגליה לנאצים ב-1941, בלש יהודי מושחת בשם צ'ארלס וויטמן (ג'ייקוב פורצ'ן-לויד) מתבקש על ידי אישה מסתורית להעביר גופה מנקודה א' לנקודה ב'. ב-1890, הבלש אלפרד הילינגהד מוצא גופה בסמטה, ומפתח מערכת יחסים אסורה עם הצלם שלקח תמונות שלה. שירה הס מגלמת את הבלשית הרביעית, אייריס מייפלווד הלונדונית, שמוצאת ב-2054 את הגופה וצריכה לבחור בין ציות מלא לאח הגדול, או מניעת אסון רב נפגעים. הסיפורים נגללים לרוב עם הקבלה כלשהי בין האירועים השונים על ציר הזמן, ותחושת דז'ה וו תמידית מלווה את חוויית הצפייה – אך כל דמות נשארת ייחודית ועומדת בפני עצמה.

ואולי כדאי להזהיר מראש – הסדרה מכילה מראות שאולי בזמנים כאלה יכולים להיות מעט קשים. יש לא מעט אלימות ודם (בכל זאת, תעלומת רצח), התאכזרות לילדים, אזעקות, פיצוצים ועוד סיטואציות שעשויות להדהד את המציאות הישראלית. לכן אם אתם מחפשים אסקפיזם מוחלט שיגרום לכם לשכוח מהמצב המחורבן שאנחנו נמצאים בו, יכול להיות שזאת לא התכנית. אבל לצופים שמעוניינים בתרגום מרוחק למציאות שלנו – אפשר למצוא כאן גם תחזית קודרת למדינת ישראל, במיוחד עכשיו.

>> הנשים שעשו לנו את המלחמה, וג׳ו ביידן אחד

בסיפור אנחנו רואים מנהיג שרק רוצה להיות נאהב, אבל כדי להשיג את מבוקשו, המון אנשים היו צריכים למות בדרך. במציאות, אנחנו נמצאים ממש רגע אחרי אסון כבד, עם ממשלה לא מתפקדת ומנהיג שבמשך שנים העדיף את המעמד שלו על פני העם – ואת התוצאה אנחנו רואים כעת. מאניקס, המנהיג שבסדרה, עלה לשלטון בדרכים לא כשרות, בסך הכל כי רצה שכל אדם במדינה ירגיש נאהב. שאף יצור לא ירגיש חוסר טעם בקיומו. השלטון תחתיו נראה לא רע – לונדון משגשגת מבחינה טכנולוגית, אבל השלדים שהוא ניסה להסתיר כבר נשפכים מתוך הארון. במהלך הצפייה הרגשתי שאני צופה במין גרסה אלטרנטיבית של ישראל – עם מנהיג שנמצא במעיין לופ של שמירה על השלטון.

"הגופה" | צילום: באדיבות נטפליקס

למרות שלא חסרות נקודות הזדהות עם המצב הנוכחי, זה לא דווקא מגיע מהכיוון של האס. היא כן הדמות הכי מעניינת בסיפור, מאחר והדילמה שלה הכי מורכבת בעיני, וזה מבלי להפוך את הליהוק שלה לשטחי – בדרך כלל כשמגייסים ישראלים זה כדי שישחקו דמויות של ישראליים, או של יהודים. יש יוצאים מן הכלל (כשמשחקים ערבים), אבל לרוב מרגיש שמלהקים שחקנים ישראלים בגלל הפרצוף היהודי שלהם, או לכל היותר, שחקניות ישראליות בזכות ה-Chutzpah שלהן. כן, זה כמו במקרה של גל גדות. אבל כאן לא מתייחסים כלל למוצא שלה, ולא למבטא שלה, שמגיח לעתים רחוקות.

לבלשית אייריס מייפלווד יש מחלה, ככל הנראה גנטית, שמשתקת את פלג גופה התחתון. בניגוד לאחיה, היא בחרה להתגייס למשטרה של מאניקס ולקבל את האפשרות ללכת עם עמוד שדרה רובוטי. בדרך כלל בסדרות מהז'אנר הזה אנחנו לא רואים התעסקות עם הצד הרגשי של הדילמות האלו, כי הגיבור או הגיבורה מאד משימתיים, ומוכנים להקריב הכל מבלי לקחת רגע להבין את משקל ההחלטה. הרגעים בהם מייפלווד מתערערת הם הרגעים הכי יפים ואמיתיים של שירה האס על המסך, והם מצליחים לרגש – וגם לגרום לנו להזדהות עם הצד של מאניקס.

"הגופה" היא לא תכנית אסקפיסטית. היא יכולה לתת הרגשה שהיא כזאת בזכות העריכה שגורמת לסצינות שלמות להיראות כאילו יצאו מחוברת קומיקס. היא יכולה להיות קלילה יותר לפרקים, ומלאת אקשן כשצריך, אבל היא לא תמיד קלה לעיכול. עם זאת, היא סדרה שגורמת לנו לערער על המציאות, בעיקר כשיש כל כך הרבה נקודות הזדהות בין המציאות הישראלית ללונדון העתידנית שמוצגת לנו בסדרה. ודווקא בימים כאלה אנחנו צריכים לערער על המציאות ולשאול: מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם כדי שהעולם יהיה מקום טוב יותר?

הכתבה פורסמה לראשונה באתר טיים אאוט