איך אפשר לבייש ככה את נועה ארגמני ואת שאר החטופים?

קלטתן את זה? בימים האחרונים רצה ברשת קונספירציה מגוחכת והזויה, לפיה נועה ארגמני שחזרה משבי חמאס אחרי 8 חודשים – היא לא נועה ארגמני האמיתית.

>> בקול שקט, מרוגש וסדוק: נועה ארגמני מדברת לראשונה

הקונספירציה העגומה התחילה בטענה שנועה ארגמני שחזרה, לא דומה לנועה ארגמני שנחטפה. זה בוודאי מאוד מפליא שאישה שהוחזקה בשבי במשך 8 חודשים איומים ונוראיים, לא נראית אותו דבר כשהיא חוזרת.

נאנסת? השמנת? נכנסת להריון? אפשר לדבר על כל סנטימטר בגוף שלך. זה אשכרה בודי שיימינג בחסות המלחמה

 

אני יודעת שמדובר במיעוט קיצוני של אנשים שחושבים ככה ומפיצים את השטויות האלה, והאמת היא שהתלבטתי רבות אם לכתוב על זה כדי שלא לתת יד בהפצה. אחרי שנרגעתי מהעצבים שחטפתי, חשבתי רבות על השיח העגום שהגענו אליו בנושא החטופים והחטופות, והרגשתי שאסור לשתוק על זה – גם מתוך תסכול, כך מתוך עצבות, וכי נמאס לי שאין יותר פרות קדושות.

זוהי אינה הפעם הראשונה שברשת, ולצערי גם בטלוויזיה, יש מי שמרשים לעצמם לדבר ולנתח את גופן של החטופות. נאנסת? השמנת? נכנסת להריון? אפשר לדבר על כל סנטימטר בגוף שלך. זה אשכרה בודי שיימינג בחסות המלחמה. מי שמנו לבחון גוף של אישה אחרת, ועוד אחת שהייתה בשבי?!

והאמת היא שהגוף הוא רק דוגמה אחת לכמה שאנחנו מרשים ומרשות לעצמנו לדבר על החטופים כאוות נפשנו: יש סרטונים בטיקטוק שקוראים שלא להחזיר את החטופים, יש תגובות מרושעות כנגד המשפחות (וגם אלימות משטרתית אבל זה לנושא אחר), ובערוץ מסוים בטלוויזיה (נחשו איזה) יש גם פאנלים שלמים בנושא החזרתם – כן או לא, כאילו שהתשובה לא ברורה.

אי שם באוקטובר, בימים של "ביחד ננצח" ו"לצאת מדיכאון", כולנו הסכמנו על נושא אחד: החטופים. המשפחות והחטופים היו בראש מעייננו והדבר הכי חשוב בעולם של כולנו. פעם הם פתחו מהדורות, והיום, תשעה חודשים אחרי, איך אני אגיד בעדינות? זה כבר לא הדבר הכי חשוב.

לא רק שהמשפחות והחטופים כבר לא פותחים מהדורות, הם באים להתראיין על תקן אייטם שלישי או רביעי, ומספרים על יחס גרוע מצד ההפקה. דני אלגרט, אחיו של החטוף איציק אלגרט, אמר את זה בעצמו בתוכנית של יאיר שרקי ואברי גלעד: "אם הייתי מוזמן לכאן שבוע אחרי החטיפה, הייתי בשיא החדשות. אבל עברו תשעה חודשים, אז אני יכול לחכות שעה ורבע בחוץ". הוא צודק. נרמלנו גם את זה. החטופים הפכו לעוד דבר שקורה פה. בינתיים, לפני שעה קלה פורסם כי דני ומשפחתו התבשרו על ידי קציני המודיעין שמלווים אותם, כי לטענת חמאס איציק כבר אינו בין החיים.

השבוע דיברה בכנסת אלה בן עמי, בתו של אוהד בן עמי, שעדיין נמצא בעזה. נבחרי הציבור היקרים שלנו החליטו לצאת לעוד פגרה של שלושה שבועות. אלה בן עמי נשברה, וזעקה בקול שבור נוכח המצב המביך בכנסת: "אבא שלי בעזה, הוא בעזה". הלב נשבר. אי אפשר לראות את הסרטון הזה ולא להתרסק.

התקווה לא תבוא מנבחרי הציבור שלנו, לצערי. נכון, הם אלה שיכולים וצריכים לקדם עסקה, והכעס שלי גם מופנה אליהם. אבל בזמן הזה החטופים עדיין שם, אני רואה המון אדישות.

אנחנו חיות במצב סופר מורכב, של חוסר איזון בלתי נתפס בין הרצון להמשיך בחיים, ואולי אפילו להנות קצת, לבין המצב ההזוי הזה של המלחמה. זה נורא ואכזרי וקשה לפעול נכון, אבל אנחנו יכולים ויכולות לעשות קצת יותר. אפשר להפגין, לשתף סטורי, לתרום, לצלם סרטון, לחסום תגובות מטומטמות. להפגין סולידריות.
זה חייב להיות בראש סדר היום, אין ברירה. אין דבר יותר חשוב מזה.

בלי שנשים לב, תכף תעבור שנה. כן, כמעט שנה שאנחנו בתוך הדבר הזה ו-120 מאיתנו עדיין שבויות ושבויים בעזה. החיים של משפחות שלמות עדיין תקועים עמוק באוקטובר, הדבר הכי מסוכן שאנחנו יכולות לעשות זה להיות אדישות, ולהתרגל למצב הזה.