נועה ארגמני חולצה בחיים מהשבי ותזכה להתאחד עם הוריה
שמונה חודשים לאחר שנחטפה, חולצה היום נועה ארגמני מעזה. לפני כחודשיים כתבנו על התמונה שלה מהשבי והתמונה של אימה החולה, שמקווה שעוד תספיק לראות אותה
הטור שלפניכם נכתב לפני כחודשיים, כשהתפרסם ברחבי הרשת קולאז' קורע לב של נועה ארגמני בשבי ואמא שלה, ליאורה, החולה בסרטן מתקדם. היום (שבת 8.6.24) שמונה חודשים לאחר שנחטפה, חולצה נועה במבצע של צה"ל ושוב קשה לנו לעצור את הדמעות, אבל הפעם אלה דמעות של התרגשות. נועה, בתם היחידה של ליאורה ויקב ארגמני, הפכה בעל כורחה לסמל של השבת השחורה של השבעה באוקטובר. סרטון החטיפה שלה הופץ ברחבי העולם, והזעקות שלה "תנו לי לחזור הביתה", נחרטו בלבבות של כולנו. לאחרונה הפיץ חמאס סרטון שבו נשמע קולה של ארגמני, בו התחננה שישחררו אותה ואת יתר החטופים כי הם "לא רוצים למות בשבי". ארגמני חולצה יחד עם שלומי זיו, אנדריי קוזלוב ואלמוג מאיר ג'אן. בן זוגה של נועה, אבינתן אור, אשר נחטף יחד איתה מאזור המסיבה ברעים, עדיין בשבי עם כ-120 חטופות וחטופים נוספים שמחכים שישחררו אותם. הנה הטור שכתבה שרין לוי מינץ, עורכת המשנה של "את", לאחרונה.
* * * * *
אתמול פורסמה תמונה של החטופה, כנראה הכי מפורסמת במדינה, נועה ארגמני. גם התמונה הזו, כמו הסרטון שלה עם בן הזוג שלה, אבינתן אור בזמן חטיפתם, תהפוך לאחד מסמלי המלחמה. הפעם זו תמונת קולאז' שלה לצד אמא שלה, ליאורה ארגמני, לפני ואחרי השבעה באוקטובר, לפני ואחרי שהגיהנום פער את פיו. תסתכלו טוב על התמונה הזאת, כי היא תיצרב בזיכרון של כולנו לדראון עולם.
>> לעמית סוסנה יש יותר אומץ מאשר לכל הממשלה הזו יחד
התמונה הזאת צריכה להדהד בכל העולם וכל העולם צריך לראות אותה. תסתכלו עליה שוב, ותראו מה צער עמוק, געגוע מייסר שלא נגמר וחוסר ידיעה מבעית ומצמית יכולים לחולל בבני אדם. איזה סימנים הם מותירים. אלה לא שאריות של החיים כמו בשיר של עידן רייכל, אלה שאריות של ערש דווי שהולכות ונרקבות בכל יום, כל היום, כבר כמעט חצי שנה. ליאורה גוססת מגידול סרטני במוח, איזה התעללויות ועינויים נועה עוברת בגוף ובנשמה שלה? – אימא על ערש דווי, והבת, מה איתה?
הקולאז' המשפחתי הכל כך עצוב הזה מגלם רוע אנושי מזוקק ומפלצתי שקיים בעולם, ולא ידעתי שהוא קיים עד היום. אני חושבת על הילדים שלי – רציתי להבטיח להם את מה שעמיר לב מבטיח בשיר שלו "אחותי מרים", כשהוא שר ש"רוב האנשים טובים". מהשבעה באוקטובר ההבטחה הזאת התנפצה לי מול העיניים, ומאז קשה לי להאמין בה. סליחה, עמיר. סליחה, ילדים שלי. סליחה, נועה וליאורה.
ומה שהכי נורא, זה שכל סיוט הבלהות הזה נמשך. המלחמה עוד משתוללת בחוץ, החטופות והחטופים שלנו עדיין נמקים בשבי החמאס. מי יודעת כמה מהן/ם נותרו בחיים? ואלה שנותרו, אילו חיים מצפים להם? 120 חברי כנסת יוצאים לפגרה ומשאירים 134 חטופות וחטופים להתפגר מתחת לאדמה. מילואימניקים ולוחמים בסדיר לא יוצאים לפגרה. באיזה עולם זה הגיוני? באיזו מדינה בעולם אפשר להמשיך להתנהל ולחיות כאילו כלום? באיזו מדינה ראש ממשלה לא מחזיר את המפתחות בשמונה לאוקטובר והולך הביתה?
אני לא יודעת איזה סוף צופן הגורל לנועה ולליאורה ארגמני. האם אי פעם הן עוד יזכו להתחבק? להסתכל בעיניים? האם הן יספיקו לחגוג איזשהו חג ביחד? האם נועה תוכל להגיד לאמא שלה שיש יותר מדי מלח במרק, ואמא שלה רק תחייך ותגיד לה שהיא מאוהבת? האם הנשמות שלהן ימצאו מזור? האם נועה תוכל לקרוא שוב "אמא", ושאמא שלה תענה?