איך אישה חירשת מתלוננת בפני בעלה במיטה?
שחקנים חירשים מלידה מספקים הצצה מרתקת וקורעת (מצחוק!) לחייהם במופע קומי. האמצעים: פנטומימה, סלפסטיק וביקורת חברתית נוקבת
"הגעתי לתיאטרון מתוך חיפוש זהות", מספרת נורית שלום, במאית תיאטרון וחירשת מלידה. "במשפחה שלי כולם שומעים ולא דיברו איתי בשפת הסימנים, להיפך, דיכאו אותה. זה הביא למצב שלא הייתה לי זהות, כי לא הצלחתי לתקשר לא עם חירשים ולא עם שומעים. כשהצטרפתי לבית ספר משולב של חירשים ושומעים, למדתי שפת סימנים ופתאום קיבלתי רעב לבטא את עצמי פיזית, בזכות כל התנועות והבעות הפנים שהשפה הביאה איתה".
>> חשבת פעם מה עובר על הורה לילד עם צרכים מיוחדים?
אם התיאור הזה מקפיץ לכן את השם צ'ארלי צ'פלין – אתן לא מאוד רחוקות. כפי שמתגלה בהמשך, מהצצה בתהליך החזרות, המופע הקומי "שיח חירשים" הוא מופע על טהרת הומור הסלפסטיק, הפנטומימה והדביליות המקסימה.
כל ששת השחקנים בערב המערכונים החדש של מרכז "נא לגעת" ביפו, הם חירשים מלידה, וכל אחד מהם מביא מצבים אבסורדיים מחיי היומיום. התוצאה היא אוסף של תשובות מלאות דמיון לשאלות שלא עלו בדעתנו, כמו איך מתלוננת אישה חירשת בפני בעלה במיטה בלילה, מה עושה חירש שנתקע בלי נייר טואלט בשירותים ואיך מסבירים חירשים איזו מנה הם רוצים במסעדה בלי תפריט.
"כל הסיטואציות מבוססות על חוויות שלנו מהיומיום", מסבירה שלום, שלדבריה, חיי החירש רצופים רגעים קומיים. "בלילה, עם כל הרעש של הרעמים והגשם, אתה ישן את שנת היופי שלך וקם בבוקר ערני, לעומת שומעים שקמים מותשים גמורים עם שקיות בעיניים. גם במקומות עבודה, כשפתאום רועש בחוץ ממקדחות, דפיקות ברצפה, פטישים, שיפוצים – השומעים מאבדים ריכוז, וחירש נהנה לו וממשיך לעבוד. היתרון בלהיות חירש זה גם תקשורת ממרחק: אם השומעים צריכים להתקרב זה לזה כדי לתקשר, אנחנו יכולים גם לדבר שעות ממרחקים או מתחת למים".
"ריבים אצל חירשים קורים רק בבוקר. כדי לריב צריך אור, אז מפסיקים לריב ברגע שיורד החושך"
למקרה שתהיתן איך באמת אותה אישה לא מסופקת מתלוננת בפני בעלה בלילה, מתברר שכשזה מגיע לחיים האמיתיים, היא פשוט לא עושה את זה. "ריבים אצל חירשים קורים רק בבוקר", מספרת שלום. "מה שמצחיק הוא שכדי לריב צריך אור, אז מפסיקים לריב ברגע שיורד החושך".
שלום ביימה את המופע עם במאי נוסף בשם נדב ניר, שניחן בחוש שמיעה תקין לחלוטין. השניים שיתפו פעולה בעבר כשחקנים, וזוהי עבודת הבימוי הראשונה של שניהם. איך זה עובד? בעוד ששחקנים עם חוש שמיעה תקין נעזרים לרוב באות מוזיקלי כדי לדעת מתי להיכנס לסצנה, לצאת או להגיב לסיטואציה, כאן נעשה אומנם שימוש נרחב בסאונד, אך הוא נועד לקהל, ואילו השחקנים משתמשים בשינויי תאורה. גם סוג ההומור של כל אחת מהקהילות, לדברי שלום, שונה לגמרי. "אבל להומור הזה גם שומעים וגם חירשים יכולים להתחבר", היא מבטיחה.
אנחנו מתיישבים לריאיון רב משתתפים על הבמה, במעגל הכולל שישה שחקנים, שני במאים ומתורגמנית. למרות בקשתי לראיין שני שחקנים נבחרים, מתעקש מנהל ההצגה לראיין את כולם יחד. "הם אנסמבל, אין פה כוכבים שמתבלטים מעל כולם". מהר מאוד חששותיי הלוגיסטיים מתפוגגים, ואני מגלה ששיח רב-משתתפים אצל חרשים הוא תרבותי הרבה יותר מזה של השומעים. כאן, אין תחרות בין מי שצועק יותר חזק. כך, מחכה כל אחד מהשחקנים לתפוס את תשומת ליבה של המתורגמנית במחוות גוף בלבד, כדי לענות על השאלות שלי. מה שודאי יוצר לא מעט תסכול, כי אם יש משהו שחסר לאדם החירש זה להישמע על ידי העולם השומע.
"במקומות של שומעים מפספסים אותי", מספרת לריסה פלדמן, שחקנית צעירה בהצגה. "אומרים לי 'וואי את חירשת, איזה יפה', אבל אני רוצה להראות מה אני שווה. אני מחכה שתעלה כבר ההצגה ותיתן סטירת לחי מצלצלת לכולם", היא מדגימה בתנועת ספנק עסיסית, "כי זה מאוד שלי. נכון שהבמאים התוו לי את הקווים, אבל אני צבעתי בתוכם. בשום מקום אחר לא קיבלו אותי להיות שחקנית, וההזדמנות שלי היא פה".
אבל חשוב לזכור שמתחת לצחוק מסתתר הרבה כאב. "לפעמים מדברים עלינו מאחורי הגב, וזה מקטין אותנו", משתפת השחקנית. "אני נדפקתי, כי אם אני קולטת שמדברים עליי, אני לא יכולה להיכנס באנשים. מסתכלים עליי כמישהי מוזרה, ופה אני מראה את כל הסיטואציות שקרו לי כדי 'לעקוץ' קצת את הקהל בחזרה".
אני פונה באקראי לשחקן אחר, בני שוקרון, כדי לשמוע מה הכי קשה לו בהתמודדות עם העולם השומע. "את יודעת לדוג שאלות טוב", צוחקת לריסה, "זה בול בשביל בני". שוקרון מתפתל, לא רוצה לענות. "אני לא רוצה להצביע כל הזמן על החברה, להגיד 'אתם אשמים'. עם השנים למדתי שצריך לבנות אופי חזק, לעמוד על שלך. בשורה התחתונה, לאנשים חירשים נותנים פחות. לפעמים נראה שאנחנו מסכנים, אבל תנסו לראות אותנו חזקים. אנחנו נלחמים בסטיגמה הזאת".
מצב השתק
הביקורת החריפה של משתתפי ההצגה כלפי העולם השומע אינה באה לידי ביטוי בתוכן, כי אם משתמעת מעצם הפניית הזרקור, תרתי משמע, לחיי החירשים, והצגתם כקומיקאים. "המופע מתבסס על סיטואציות טבעיות שמשקפות סיפורים מהחיים, אבל הכול בהומור", מסבירה שלום. נראה שגם צמד הבמאים, כמו מנכ"ל התיאטרון, הבינו כי הזמנה חיובית לניפוץ סטיגמות מחליקה טוב יותר בגרון מדברי מחאה.
באיחור קל נכנס השחקן האחרון. הוא נראה כבן 50, קירח, בעל מזג תזזיתי. אפשר להניח שתמיד נחשב לליצן שבחבורה. הוא מתנצל שאיחר, ואני, בצחוק, עונה 'לא סולחת'. מיד הוא מרים יד במחווה של 'יאללה, לא צריך אותך'. כשאני שואלת לשמו, עונה לי המתורגמנית, "שובל בן זאב, לא זאב בן שובל ולא בן שובל זאב". האווירה בחדר קומית ונעימה, אך ברור שמתחת להתנגחויות ההדדיות שלנו רוחשת מתיחות מסוימת. מהצד שלי, היא נובעת מתוך חשש להיתפס כמתנשאת או להעליב את המרואיין. מהצד שלו, יתכן ובן זאב תופס את הזהירות שלי כהתנשאות בפני עצמה.
אולי זו בדיוק המתיחות העדינה, הקו הבלתי נראה שמפריד בין עולמם של השחקנים לזה החיצון, ומציב להם תקרת זכוכית בכל ניסיון להשתלב בחברה השומעת. הרי אין סיבה אמיתית לא לשלב אדם חירש בעבודה הכוללת כתיבה, עבודה מול מחשב וגם מול בני אדם, בסיוע מתורגמן. זה באמת לא מסובך כמו שזה נשמע. וכמו שמציינת בפניי הבמאית מאוחר יותר, "בעידן הרשתות החברתיות, החיים שלנו, החירשים, הרבה יותר קלים ויפים. אנו חבים תודה לממציאי הווטסאפ ולמארק צוקרברג על פייסבוק". אז למה עדיין מודרים האנשים החירשים מלב החברה הישראלית?
מדבריו של בן זאב עולה כי הבידוד הכפוי הפך את הקהילה החירשת למעין אומה נפרדת עם תרבות, רפרנסים וכן, גם הומור משל עצמה. "תבינו משהו – את לא תביני". הקבוצה צוחקת בהסכמה. "את משתמשת בשמיעה, את נתפסת לאינטונציה, לחיקויים של קולות. לנו אין את זה, לא אכפת לנו מהקול. הבעות פנים, שפת גוף – זה מה שקונה אותנו. אני מצטער להיות קצת גס, אבל יש דברים גסים שאנשים שומעים לא רוצים להשתמש בהם. רוצה לראות?".
לא בטוחה שאני מוכנה לזה.
"יפה. אבל למה שאת תשמעי בדיחות גסות ואנחנו לא נהנה מהן?".
מוקדם יותר סיפר מנכ"ל מרכז "נא לגעת" (שכל שחקני התיאטרון שפועל בו הם עיוורים או חירשים) ומהוגי המופע, אורן יצחקי, כי כיום ניתן לפתור כל לקות שמיעה באמצעות מיכשור רפואי מתקדם, אך מרבית החירשים מוותרים על הפתרונות המוצעים להם. לדבריו, החירשות הפכה עבורם לזהות ושייכות קהילתית. בדומה לקהילות מנודות רבות לאורך ההיסטוריה, גם חירשים, מסתבר, מנכסים לעצמם כיום את שונותם ונושאים אותה בגאווה, כשהם מתרחקים במכוון מהמועדון שלא רצה אותם מלכתחילה. ואף על פי כן, במקרים מיוחדים כמו זה, שתי הקהילות מצליחות להיפגש, לדבר ולגשר על הפערים.
"'שיח חירשים' נולד מתוך השאלה, 'מה השלב הבא'", אומר יצחקי. "אנחנו תמיד מחפשים משהו חדש – לפרוץ עוד גבול, עוד מוסכמה. אז הלכנו על מופע בידור: אוסף של מערכונים שמביאים אמירה ביקורתית על הקהל, אבל בדרך הומוריסטית, שמעדנת את האצבע המאשימה. אף קהל לא אוהב שמחנכים אותו, אבל כולם אוהבים לצחוק".