התיקון המוחלט: בתוך האופוריה אסור לשכוח את הדבר הזה

כמה חיכינו לרגע הזה, לראות אותן עומדות על הרגליים, מחובקות, אהובות, מוגנות, בטוחות. אחרי 477 ימים שהרגישו עבורן כמו נצח, דניאלה גלבוע, לירי אלבג, נעמה לוי וקרינה ארייב חזרו הביתה, ולרגע קסום אחד שנמתח על פני יממה בודדת, הן העניקו למדינה שלמה את התקווה שאנחנו כה זקוקים לה – את התקווה שיש לנו סיכוי. יש לנו סיכוי לקום מהאפר ולהשתקם. לטוב וליפה כל כך שיש לנו כאן, יש סיכוי לרפא את כל מה שרקוב ומקולקל במדינה הזאת.

>> אמה של התצפיתנית אגם ברגר שנותרה בשבי בריאיון נדיר: "בורא עולם שומר עליה"

ארבע נשים צעירות בגילאי 19-20, שבעל כורחן הפכו לסמל ההפקרה, הנטישה, ההתעלמות, המיזוגניה והיוהרה שהביאנו עד הלום, עמדו בגב זקוף וראש מורם, באומץ לב ותעוזה שאי אפשר לתפוס. אחרי ולמרות הכל, הן יצאו לחופשי. אחרי 477 ימים בהם הכתיבו להן מתי לנשום, לאכול, לדבר, לשתוק, להרגיש – הן תבעו מחדש את החופש שלהן ואת השליטה על חייהן, והפכו את קערת הנרטיב על פיה.

רק אלוהים יודעת מאיפה הן שאבו את הכוחות המיתיים הללו ואת תעצומות הנפש שלהן אחרי כל מה שעברו. ארבעה לבבות פועמים בחוזקה מול עיני העולם כולו, כנראה שככה נראה הריפוי שכולם מדברים עליו

 

קרינה, נעמה, לירי ודניאלה לא נתנו לחמאס את העונג המפוקפק להשפיל אותן בפעם האחרונה, והפכו את מיצג הראווה המתוזמר של חמאס למיצג של גאווה ואומץ לב. רק אלוהים יודעת מאיפה הן שאבו את הכוחות המיתיים הללו ואת תעצומות הנפש שלהן אחרי כל מה שעברו. ארבעה לבבות פועמים בחוזקה מול עיני העולם כולו, כנראה שככה נראה הריפוי שכולם מדברים עליו.

ניצחון מוחלט הוא מושג בזוי שנולד במטרה להשכיח מאיתנו את מחדל הדמים הנורא שקרה כאן בשבעה באוקטובר, אבל מה שקרה בשבת הזו, 477 ימים אחרי השבת ההיא, הוא ללא ספק תיקון מוחלט – ולשם צריך לחתור.

90 חטופים וחטופות נותרו בשבי, בהם התצפיתנית אגם ברגר שצפויה להשתחרר בפעימה הבאה יחד עם החטופה ארבל יהוד והחטוף קית׳ סיגל. לפני שבוע קיבלנו בחזרה את דורון שטיינברכר, אמילי דמארי ורומי גונן. כל חטופה או חטוף שחוזרים הביתה הם עולם ומלואו, עם אדוות רבות של חיים מסביב. כל חטוף וחטופה הם פיסה מהלב הקולקטיבי השבור שלנו, וכל שחרור של גוף ונפש מכבלי הגיהנום עלי אדמות – זה מה שיגרום לו להתאחות.

>> מה עבר על אמילי, דורון ורומי? רק דבר אחד נצליח להבין

אחרי נהרות הבכי, אי אפשר שלא להשתכר מהאופוריה. כל כך נעים להתכרבל בה לרגע אחד ולתת ללב להתפצח מאושר כמו פיניאטה. אבל אסור לשכוח את שאר החטופים, החיים והמתים, אלה שצפויים להשתחרר במסגרת השלב הראשון של העסקה, ובעיקר את אלה שמשפחותיהן חוששות שישלמו מחיר פוליטי וישארו מאחור. ובתוך עננת האופוריה הסמיכה הזו, אסור לשכוח את מה שקרה כאן בשבעה באוקטובר, את מה שהוביל לשם ואת מה שעדיין מתרחש בישראל – ההפקרה והמחדל אולי שינו צורה ורטוריקה, אבל הם ממשיכים להתרחש מול העיניים שלנו מדי יום ביומו.

כשיגיע הרגע, וגורל העסקה יעמוד בפני האפשרות של התמוססות, בואו נזכור את לירי אלבג ואת אבא שלה אלי שחיכה כל כך לבת שלו שתחזור ותקרא לו שוב אבוש. בואו נזכור את דניאלה גלבוע ואת החברות המתוקות שלה שקוראות לה דנה וצרחו מאושר מול הטלוויזיה כשראו אותה יוצאת לחופשי. בואו נזכור את ההורים של נעמה לוי שואפים את הבת שלהם לריאות ועוטפים אותה עמוק לתוך הלב והצלעות. בואו נזכור את החיבוק המשולש של קרינה ארייב עם אביה ואמה, שזרועותיהם נכרכו ונשזרו אחת בשנייה בתוך סבך של אהבה. בואו נזכור את כל זה, כי אין לזה מחיר.