מה עבר על אמילי, דורון ורומי? רק דבר אחד נצליח להבין

התמונות האלה לא יוצאות מהראש – תמונות של גבורה יחידנית, של שורדות אמיתיות, מפלסות את דרכן באוקיינוס של שנאה וטרור לכיוון האור. כולנו ממהרים להכריז שעבור אמילי, רומי ודורון הסיוט נגמר. זאת אמירה מאוד יומרנית, גם אם היא מגיעה ממקום חם ומחבק. אחרי כמות זמן כזו בשבי, מקום בו הזמן עוצר מלכת, סיוטים, חלומות ומציאות הופכים לכדי עיסה אחת.

>> הלב לא עומד בזה: רומי גונן ואמה בחיבוק ראשון
>> דורון שטיינברכר ואמה סימונה בתמונה שמפרקת את הלב
>> דמעות של אושר: אמילי דמארי מתחבקת עם אימא לראשונה

לעולם לא נוכל להבין מה עבר עליהן שם, הדבר היחיד שאפשר להבין על אמת, להרגיש בבשר החי ובלב הפועם במהירות, זה שהחיים מעל לכל. אפילו מעל סמוטריץ והפוסט המרושע והציני שלו, בו הוא מברך את אחיותיו על שובן לארץ – אותן אחיות שהוא היה מוכן להפקיר פעם אחר פעם ואף התנגד לעסקה הזו שהחזירה אותן הביתה.

היד קטועת האצבעות של אמילי שמונפת אל אוויר העולם – אותו אוויר מפויח, קר ויקר מפז שרק אלוהים יודעת עד כמה יצא לה לנשום ממנו במנהרות. זה החיים.

התמונה בה דורון, בטרנינג ורוד וצמה קלועה, מתפרקת בידיים של אמה סימונה – זה החיים.

התמונה בה מירב לשם גונן מערסלת את בתה רומי, כאילו ילדה הרגע מחדש את בתה בת ה-24. זה החיים.

אז בואו היום, בבוקר שאחרי, נזכור את מה שאנשים מסוימים מתאמצים כל כך לגרום לנו לשכוח: דם יקר מאדמה ומכל כיסא, אין דבר קדוש יותר מהחיים עצמם. בואו נהיה ראויות וראויים. בואו נמשיך להילחם על מה שחשוב.

ועוד הערה חשובה לאנשי ונשות התקשורת שבקהל, בעקבות סיקור שחרורן של אמילי, דורון ורומי, ולקראת הסיקורים הבאים: אנא הסירו מהטרמינולוגיה את המילה "בידי", קרי, "החטופות הועברו מידי חמאס לידי הצלב האדום, כרגע הן בידי צה"ל", וכולי. לא מדובר בחפצים שמעבירים מיד ליד, ואם ממש מתעקשים להשתמש בתיאור הזה, אז המקום הלגיטימי היחיד לעשות זאת הוא בכיתובי התמונה של החטופות שנמצאות בידי האימהות שלהן. הידיים היחידות שהן אמורות להיות בהן.