"החברה היהודית מפחדת מאיתנו הערבים, כולנו נתפסים כאויב"

עד לפני רגע עו"ד מרים כבהא הייתה האישה הערבייה הכי בכירה בשירות הציבורי, שנאבקת באפליה מגדרית ומגזרית כנציבת שוויון ההזדמנויות בעבודה. בריאיון ל"את" היא מספרת על הדרך שעברה עד לפסגה, מצרה על פערי השכר שעדיין גבוהים ופוסקת, "נשים בישראל עדיין צריכות לבחור בין הורות לקריירה"
במלחמה הזו, כשהאדמה נשמטת לנו מחדש יום יום מתחת לרגליים, ורבות כל כך מאיתנו מפונות, משרתות במילואים, מתרגלות עדיין לתפעול הבית לבד כשהאיש שלנו בחזית, או פשוט חרדות לעתידנו ולעתיד ילדינו – היינו מקוות, כנראה, שמדובר במספיק קשיים תהומיים לשנה אחת. ואז מגיע שוק העבודה, ומזכיר לנו שאנחנו עדיין, לפני הכל, נשים. רוב התלונות על אפליה לנציבות השוויון בעבודה הגיעו מנשים גם השנה, והסיבות אליהן – איך לא? – אפליה על רקע היריון, גידול ילדים וטיפולי פוריות.
>> סוזאן על-חלל: הכירו את אחת הנשים המשפיעות במגזר הערבי
עו"ד מרים כבהא הייתה עד לפני רגע נציבת שוויון ההזדמנויות בעבודה. בתור האישה הערבייה הבכירה ביותר במגזר הציבורי, היא קיבלה לידיה בתשע השנים האחרונות אחריות על שתי הקהילות, שמושפעות אולי באופן הכי משמעותי מפגיעה בהזדמנויות התעסוקה במשק: נשים והחברה הערבית.
שתי קהילות חבולות
בשנה האחרונה, רגע לפני שיצאה לתקופת צינון, היא הייתה צריכה להתמודד עם גם השלכות המלחמה על שתי הקבוצות הכה חבולות הללו, שכה קרובות לליבה. השבוע היא קיבלה על זה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה הפתוחה. "נולדתי וגדלתי בנצרת. אני בת בכורה, ודור ראשון להשכלה אקדמית", מספרת כבהא. "על אף שעשיתי תואר שני במדיניות ציבורית אחרי התואר הראשון שלי במשפטים, עבדתי במשך שנים רק במגזר הפרטי. המגזר הציבורי היה משהו רחוק מאוד בשביל אישה ערבייה בתחילת שנות ה-2000, בשביל ערבים בכלל, זה לא היה אפיק שחשבנו עליו", היא ממשיכה, "כששני הילדים שלי גדלו, והתחלתי לראות את האווירה סביבם הולכת ומעכירה, הבנתי שאני לא יכולה יותר לשבת בצד ולהמתין שפשוט יקרה להם עתיד טוב יותר. התלבטתי הרבה זמן מה אני רוצה לעשות, ואז ראיתי את המכרז לנציבת שוויון הזדמנויות בעבודה באזור חיפה. הנציבות הארצית כגוף הייתה ממש צעירה, אולי בת שנתיים, וזכיתי במכרז להקים את הנציבות בחיפה".

מהי הנציבות, בעצם?
"הנציבות היא רשות ממשלתית בתוך משרד הכלכלה, שעל פי חוק מוסמכת להילחם באפליה בשוק העבודה על רקע דת, השקפה פוליטית, מגדר, השתייכות פוליטית, גזע – בסך הכל 16 עילות שהחוק אוסר על אפליה בהן. לנציבות יש גם את הסמכות לקדם שוויון, לפתח פרויקטים שמכניסים תרבות גיוון ושוויון לעבודה וכו'".
"לנציבות השוויון בעבודה יש שני כלים מרכזיים שהיא תשתמש בהם מול אפליה", ממשיכה כבהא, "כלי משפטי, באמצעותו היא תובעת מעסיקים מפלים ומעניקה ייעוץ וייצוג משפטי חינמי לעובדים ולעובדות שחוו אפליה. 'שוט' שאנחנו מחזיקים מאוד גבוה מול מעסיקים. אבל, יש גם כלי 'חינוכי', מודל התערבות בתוך הארגונים שקובע יחד איתם יעדים כמותיים וברי השגה של שילוב נשים, מבוגרים, ערבים, חרדים ויוצאי אתיופיה. אנחנו מעמידים לרשותם סדנאות וכלים להשיג את היעדים האלה ובודקים את ההתקדמות והעמידה בהם; איך עושים ריאיון רב תרבותי? אילו סטריאוטיפים צריך לשים בצד, כשמראיינים מישהו שלא דומה לי? איך לנסח דרישות תפקיד בצורה שלא תרחיק מועמדות פוטנציאליות, ואיך ממתגים את מקום העבודה ככזה שרוצה עובדים מגוונים? תחלופת העובדים במשרדים מגוונים נמוכה משמעותית, יש מחקרים בעולם שמציינים שהרווח של עובד בסביבה מגוונת אתנית עולה ב-30 אחוז, ובסביבה מגוונת מגדרית ב-15 אחוזים.
מיעוט ערבי במגזר הציבורי
כבהא משתפת שלא היה קל לנסות לעשות את המעבר מהנציבות האזורית לארצית, בעיקר בשל היותה אישה מהמגזר הערבי. "כנציבה אזורית היה לי ברור שאני רוצה להיות הנציבה הארצית, כדי באמת להשפיע על שוק העבודה. ידעתי שאין שינוי חברתי בלי המרחב התעסוקתי. אבל, כמו שאמרתי, אין ערבים כמעט בכלל במגזר הציבורי, ואין הרבה נשים בעמדות בכירות במשרדים ממשלתיים. כשפורסם המכרז – התחלתי לשכנע את עצמי שאני לא מתאימה, שבחיים לא יבחרו בערבייה, או באישה, שהילדים שלי קטנים ואני אזניח אותם בתוך התפקיד המחייב, ועוד מקלות בגלגלים".
"אני הערבייה הבכירה ביותר שנבחרה אי פעם לעבוד בממשלה. קיוויתי שזה יסלול את הדרך לעוד נשים ערביות, אבל לצערי זה לא קרה"
כשכבהא פירקה את הדברים ביחד עם הבן הזוג שלה, היא הבינה שמדובר פשוט בפחד משתק מכישלון, "כזה שלפעמים לא מאפשר לנו, כנשים, לצעוד לעבר אתגר חדש. החלטתי שאגש ואחשוב על זה אחר כך. זה היה היום האחרון להגשת המועמדות. היום אני הערבייה הראשונה שנבחרה בוועדת איתור, והערבייה הבכירה ביותר שנבחרה אי פעם לעבוד בממשלה. קיוויתי שזה יסלול את הדרך לעוד נשים ערביות, אבל לצערי זה לא קרה. הסכר לא נפרץ, ואני לא מאמינה שהוא ייפרץ מול מצב הנשים בממשלה הנוכחית".
כתוצאה מזה, האם נשים הן תחום עיסוק מרכזי שלך בנציבות?
"ללא ספק. הן גם מהוות את רוב המתלוננות שמגיעות אלינו. בעיקר תלונות על אפליה ריקה: הורות, גיל, היריון, פערי שכר מגדריים, אלף פניות בשנה. בישראל 2023-2024, הבאת ילדים לעולם וגידולם עדיין מהווה מחסום מהותי למול התקדמות נשים בשוק העבודה, בניגוד לאירופה או למדינות אחרות שהתקדמו בתחום. נשים עדיין צריכות לבחור כאן בין הורות לקריירה, לפעמים הן לא יתקבלו מלכתחילה או לא יקבלו קידום בגלל זה. מעבר לזה, פערי השכר עדיין גדולים – או בגלל שמתייחסים לנשים כמשכורת שנייה בבית, או בגלל שמאמינים שעדיף להשקיע בגבר כי הוא 'יוביל' את מקום העבודה".

איך הנציבות מתמודדת עם זה?
"מעבר להעמדת כלים משפטיים לרשות הנשים שמתלוננות והגשה בשמן של תביעות בבית המשפט, אנחנו מציגים למעסיקים את הצורך בהעסקת נשים, במדידה שלהן לפי ההספק והתוצר שלהן ולא על פי שמכבה את האור אחרון במשרד. מעבר לזה, היה תיקון של חוק שוויון ההזדמנויות, שהכריח מעסיקים לפרסם את פערי השכר בעסק שלהם. כשפרסמנו הנחיות איך עושים את זה, הבנתי שזו יכולה להיות התחלה של שיח ציבורי בנושא".
"חלק מהנשים נדרשו להגיע מיידית לעבודה ואז פוטרו כי לא יכלו, לא הרשו להן לעבוד מרחוק, חלקן שירתו במילואים ואיבדו את מקום העבודה. המלחמה גרמה לנשים לפנות אפילו יותר"
לאורך המלחמה, לצערנו, מעידה כבהא שהיחס לנשים לא השתנה, ואף הידרדר. "גם בתקופה הזו קיבלנו הרבה תלונות של נשים. בהתחלה מערכת החינוך לא פעלה באמת, ובהרבה אזורים בארץ אי אפשר היה לשלוח את הילדים למסגרות. חלק מהנשים נדרשו להגיע מיידית לעבודה ואז פוטרו כי לא יכלו, לא הרשו להן לעבוד מרחוק, חלקן שירתו במילואים ואיבדו את מקום העבודה. המלחמה גרמה לנשים לפנות אפילו יותר. מעסיק או מעסיקה שלא ידעו להתמודד עם הנסיבות החדשות ועשו עוול לעובדות שלהם – נשאו בהשלכות המשפטיות שנדרשנו להפעיל כלפיהם. במקביל, ניסינו להמשיך ללוות מעסיקים במהלך התקופה עם סדנאות, הכשרות וסיוע".
מה גורם לתופעה הזו להיות תקועה במקום כל כך הרבה שנים, לדעתך?
"קודם כל, המנהיגות של המדינה. אם הממשלה לא שמה את הנושא הזה כנושא דגל וקובעת קריטריונים – אנחנו רואים מה קורה בשטח. אין מנכ"ליות, יש כמות מזערית של נשים בממשלה בכלל, כי רואים שהנושא הזה לא מתועדף, וזה מחלחל. הממשלה היא המעסיק שהכי אמור להיות מודל לחיקוי לדבר הזה, היא מציבה את הסטנדרט בפני המעסיקים הפרטיים וכשהיא לא לוקחת נשים בחשבון – זה לא יקרה גם במגזר הפרטי. פרסמנו כל שנה מדד גיוון שמודד את רמת הייצוג של ערבים, חרדים, יוצאי אתיופיה, נשים ועובדים מעל גיל 45 ואת פערי השכר בענפים שונים במשק. בשירות המדינה פערי השכר בין גברים לנשים הם לא גבוהים כמו בחוץ, ובתפקידים מקבילים אין כמעט פערי שכר בכלל. אבל ככל שאת עולה בדרגה ובחשיבות – הנשים מתמעטות. מה שמדכא זה שזה לא זז שנים".
"מעבר לזה, זו הסללה חברתית, אפליה מובנית, כמעט תמיד. הנשים נתפסות כאחראיות הבלעדיות על גידול הילדים, ככה מחנכים אותנו. אז כתוצאה מזה את מוסללת לתפקידים שמותאמים למשימה הזו ולא מחפשת הזדמנויות אחרות, כדי שיוכל להיות לך איזון בין העבודה לבית. ואז כשמגיעים הילדים את לא עושה מספיק שעות, אז את לא מתקדמת למשרות ניהוליות, וגברים לרוב מתקדמים. אני כן אגיד שהרבה מעסיקים לא מאמינים שיש אפליה כזו בתוך העסק שלהם, ושכשהראנו להם את פערי השכר המובנים נקטו בצעדים ורצו לשפר, אבל יש מעסיקים שמפלים באופן מכוון, שמעדיפים להעסיק גבר כי הוא לא ייצא מהעבודה כשהבן שלו חולה".
"יש מעסיקים שמפלים באופן מכוון, שמעדיפים להעסיק גבר כי הוא לא ייצא מהעבודה כשהבן שלו חולה. זו הסללה חברתית, אפליה מובנית"
"וכמובן, הנושא הזה הוא לא אג'נדה שנמצאת תמיד על הפרק: איך עוזרים לנשים מגיל צעיר לשאוף להתקדמות ולמצוינות? איך לפתוח להן אפשרויות שהן לא חשבו שהן מסוגלות אליהן? איך לדחוף לשוויון באחריות ההורית שיאפשר לנשים להיות עובדות שוות? כל עוד לא יתוקן חוק חופשת הורות משמעותית לגבר, שיתמרץ אותו להיות בבית עם התינוק תקופה ויאפשר לאישה לחזור לעבודה, אני לא רואה איך דברים יכולים להשתנות".
מעבר לזה, את משתייכת למגזר נוסף שאני בטוחה שספג השלכות קשות בשוק העבודה מאז המלחמה.
"ללא ספק. לחברה הערבית היו מספיק קשיים משל עצמה גם לפני המלחמה בשוק העבודה: מגורים רחוק מהמרכז, חסם של שפה, חוסר בתשתית תחבורתית, שתאפשר להם לצאת מהישובים שלהם אל מקום העבודה, מחסור במעונות יום שהיו מאפשרים לנשים לצאת לעבוד – והרשימה עוד ארוכה. כמובן שמעבר לזה יש גם אפליה ופחד – איך הארגון יתמודד עם ערבי בתוכו? במיוחד בתקופה של מתיחות בטחונית, מעסיקים מפחדים להכניס ערבים לתוך העסק כדי למנוע תסיסה. ועדיין, הרבה מעסיקים רצו לשלב, הבינו מה התועלת הכלכלית והחברתית של שילוב קהילה שהיא חמישים אחוז מהאוכלוסייה הישראלית, אבל כל מתיחות בטחונית מחזירה אותנו אחורה משמעותית בתחום הזה".
להבות הפחד
"בתקופת המלחמה כמובן שהתחילה תסיסה, זה לא היה דומה לאף מלחמה אחרת שהתמודדנו איתה. החברה היהודית פחדה, לא רצו לראות ערבים בכלל, היו פיטורים של עובדים ערבים שהתבטאו בפייסבוק, כולם נתפסו כאויב וכל מילה שנאמרה או שלא נאמרה הפריעה. במקומות עבודה שבהם זיהינו תסיסה, העמדנו מהר כלים לרשות המעסיקים, סדנאות שמסבירות למה מבחינה פסיכולוגית הדבר הזה קורה, איך מתמודדים עם הלהבות? איך מנהלים שיח על זה בארגון ומכילים את הסיטואציה? היו הישגים גדולים בשנים האחרונות בנושא של שילוב ערבים ופחדנו שהכל ירד לטמיון. אבל בהרבה בתי עסק הגיוון כן השתמר, ואני מרגישה שהצלחנו לעבור את התקופה הזו ולהכיל את הפחד".
איך אפשר להשתמש בשירותי הנציבות באופן שיוכל להגן עלינו מאפליה?
"הנציבות היא משאב ציבורי שחייבים לנצל, אנחנו פה כדי לעזור. אי אפשר להילחם באפלייה אם אנחנו שותקים או מעלימים עין. עובדת שלא רוצה לעשות בעיות במקום העבודה, פשוט תמשיך לספוג את האפליה, וזו גישה לא נכונה – כי האפליה תמשיך! אם לא מולך, אז מול הקרובות שלך, או החברות שלך, זה מעגל. מעבר לזה, אנחנו לא פועלים בלי הסכמה של הפונה. לא ניצור קשר עם המעסיק בלי הסכמה, והייעוץ וההדרכה יכולים להיות דיסקרטיים לחלוטין. כולנו עורכי דין שעובדים תחת חיסיון. במידה והפונה מסכימה, עורך דין של הנציבות יכול לפנות למעסיק ולפעמים רק עצם הפנייה מתקנת את המצב, ואם היא לא מתקנת – מתחילים תהליך משפטי. אי אפשר לשתוק על אפלייה. אנחנו חייבים להלבין את פניו של מעסיק מפלה ולהאדיר כל מעסיק שמתאמץ להיות שוויוני ונותן הזדמנות שווה לכולם. גם אם את או אתה לא בטוחים שמדובר באפליה, פנו לנציבות, קבלו הדרכה וייעוץ ותבינו מה עושים הלאה".
"עובדת שלא רוצה לעשות בעיות במקום העבודה, פשוט תמשיך לספוג את האפליה וזו גישה לא נכונה – כי האפליה תמשיך!"
את האישה הערבייה הכי בכירה כיום בשירות הציבורי, ועכשיו את גם דוקטור לשם כבוד על סמך מה שעשית עבור שתי הקהילות שאת משתייכת אליהן, ועוד הרבה אחרות. איך זה מרגיש, בתוך תקופה כל כך מורכבת?
"הקהילות שלי הן אחריות מאוד מאוד גדולה עבורי. בתור ערבייה, וגם בתור אישה, את מייצגת תמיד, ואת רוצה להראות לשני החלקים האלה בך שזה אפשרי, שמה שעשית הוא אפשרי גם עבורן. להראות שכשערבייה נכנסת לחדר זה לא מפחיד – זה מקצועי. שאפשר לשחזר את ה'ניסוי' הזה, את ה'הימור הזה שלקחו עליי – כי זה מצליח. אנחנו, כערבים, חייבים להיות בעמדה משמעותית ומשפיעה שתיטיב עם החברה שלנו, וזו אחריות כבדה על הכתפיים, לא לטעות, לנסות לשנות עמדות של שני הצדדים מול כמות הפחד, האפליה והסטראוטיפים המטורפת. היה לי מאוד חשוב לשקף את הפנים האמיתיות של החברה שלנו וליצור חיבורים כמה שאני יכולה. גם בנושא הנשים הערביות היה לי חשוב מאוד לדאוג שהן ייכנסו למגזר הציבורי, ולצערי זה לא כל כך צלח. שירות ציבורי שהוא לא מגוון לא יכול באמת לשרת את האזרח בצורה מיטבית, ואני מקווה שלמרות הכל, פנינו לשירות מדינה מגוון שמייצג את כל הפסיפס".