"בחלומות שלי אני לא בכיסא גלגלים, אני הולכת": מורן סמואל חותרת לזהב
בגיל 24 מורן סמואל רותקה בפתאומיות לכיסא גלגלים, אבל היא החליטה לעשות מהלימון לימונצ'לו והיום, האלופה הפאראלימפית בחתירה נחושה לחתור כל הדרך לזהב ולשבת על הפודיום בפריז. בריאיון היא מספרת על ההתמודדות עם השיתוק, על טיפולי הפוריות שעברה עם בת הזוג ועל ההסברה שהיא עושה מה-7.10
הרבה לפני אולימפיאדת ריו שנערכה בשנת 2016 בברזיל, היו לחותרת המצטיינת מורן סמואל, שנמצאת על המפה הפראלימפית שלנו כבר שנים, שני חלומות: האחד לשבת על הפודיום בטקס הענקת המדליות, והחלום השני הוא שעל ברכיה יישב הילד הראשון שלה ושל בת זוגה לימור גולדברג.
>> המסע של ענבר לניר לפסגה: "השרירים שלי הם התכשיטים שלי"
החלום הראשון לקבל מדליה בישיבה קשור לסיבה שהיא אינה מסוגלת לעמוד בגלל שיתוק מהחזה ומטה והיא מרותקת לכיסא גלגלים. החלום השני שהיא ייחלה לו, בא בעקבות טיפולי הפוריות הממושכים שעברה בת זוגתה באותה עת.
לפעמים חלומות מתגשמים. במקרה של סמואל, תמיד. פצצת אמביציה, שלא עושה לעצמה שום הנחות, לא רואה בעיניים וחותרת בדרכה אל עבר המטרות שהציבה לעצמה: זכתה בריו לשבת על הפודיום וקטפה מדליות ארד וכסף אולימפיות בחתירה ועל ברכיה החזיקה תינוק בשם ארד (ראשי תיבות של אמונה, רצון, דרך), שבת זוגתה לימור ילדה אחרי ארבע שנים מפרכות של טיפולי פוריות.
הדרך למדליה רצופה בהיריון
"עברנו מסע מטורף עם הרבה כשלונות בדרך לילד וטיפולי פוריות הם אחד הדברים הכי קשים לגוף", היא מספרת. סמואל ידעה שגם תורה להרות יגיע, ושום מגבלה גופנית, לא תעצור בעדה: "רציתי להיות אימא מאז שאני זוכרת את עצמי. בגיל 33 הקפאתי עוברים מאותו זרע שארד נולד ממנו ובהחזרה השנייה הריתי. הייתי אז לפני אליפות העולם בפלורידה, קיבלתי אישור להתחרות כשאני בהיריון וזכיתי במדליית כסף. כעבור כמה חודשים, באפריל 2018 נולדה לנו רום, והתעקשתי להניק אותה גם באימונים וגם בנסיעות לתחרויות בעולם. את הבת הקטנה שלנו, שגב, לימור ילדה".
אולימפיאדה אחרונה ודי
סמואל בת ה-42 ספורטאית נשמה, מהגדולות שהיו לנו כאן בכל הזמנים, תייצג את ישראל בסוף החודש במשחקים הפאראלימפים בפריז והיא לא מסתירה את שאיפתה: לזכות במדליית זהב. מתחרויות גביע העולם, אליפות העולם והמשחקים הפאראלימפיים, יש לה באמתחתה אוסף לא מבוטל שכולל חמש מדליות ארד (ריו), ארבע כסף (טוקיו) ושתי מדליות זהב מאליפויות עולם.
"אני עכשיו בשיא שלי", היא מתגאה. "הילדים שלי עשו אותי טובה יותר. ארד היום בן 8.5, רום בת שש ושגב בת שנתיים וחצי וכדי שלא ישעמם לי בחיים היא אובחנה עם סוכרת נעורים. למדתי לעומק את נושא האנדוקרינולוגיה כדי לטפל בה והיא מדהימה, 80% מהזמן היא באיזון".
אחרי פריז תהיה עוד אולימפיאדה?
"לא. זאת האולימפיאדה הרביעית והאחרונה שלי. זה מספיק. הילדים יהיו איתנו שם. אני עושה את זה בשבילם כדי שבעתיד, כשהם יעלו זיכרונות הם יספרו על המדליה של אימא באולימפיאדת 2024. חשוב לי שהיא תיצרב אצלם בזיכרון. מבחינת כושר אני יכולה להמשיך, אבל הפן המנטלי יותר קשוח. כמות הזמן שאני משקיעה כדי להיות הכי טובה היא עצומה, כי אני לא יודעת לעשות חצאי דברים, אז מבחינתי זה המקום להגיד תודה על מה שהספורט נתן לי".
יש עוד מתחרות בגילך?
"בספורט פראלימפי יש יותר מתחרות מבוגרות באופן כללי. המתחרה הרצינית שלי היא נורבגית ויקינגית, ספורטאית על, ניצחתי אותה מעט פעמים. היא צעירה ממני בשבע שנים ואין לה ילדים, אבל אני באה להילחם. מצפים ממני ואני מצפה מעצמי. אני מדורגת בשלישייה הראשונה בעולם בתחום ומסומנת הכי הכי גבוה שאפשר".
עד גיל 24 היו סמואל חיה חיים אינטנסיביים ללא השיתוק. היא גדלה בכרמיאל, אחת מארבעה אחים ועוד שני אחים מנישואיו הראשונים של אביה. מגיל תשע שיחקה כדורסל, בהתחלה בקבוצת בנים ובגיל 15.5 כבר שובצה בנבחרת ישראל לבנות. הכדורסל היה חזות כל חייה של מי שידעה כבר בתיכון, שהיא מעדיפה בנות. בצה"ל שרתה כספורטאית מצטיינת. אחרי השחרור היא המשיכה לשחק כדורסל וגם לאמן, ובמקביל למדה פיזיותרפיה באוניברסיטת חיפה.
בבוקר אחד התהום נפער
ביום בהיר אחד היא התעוררה בבוקר ולא הצליחה לעמוד על רגליה. האבחנה הייתה מפרצת בחוט השדרה, פתולוגיה נדירה שמתרחשת כאשר כלי דם בחוט השדרה מתפוצץ. התוצאה: שיתוק מהחזה ומטה והידיעה שהיא תהיה צמודה כל חייה לכיסא גלגלים. "כשקורה לך דבר כזה את מרגישה בתהום", מספרת סמואל. "הרי כל החלומות שלי עד אז היו קשורים לגוף שלי, לרמ"ח אבריי".
מתי הבנת שחייך משתנים ללא היכר?
"מדובר באובדן ואין ספק שההתחלה הייתה נוראית. את 70% משותקת ואת הולכת לישון בלילה ויש לך תקווה שתתעוררי בבוקר מהסיוט הזה ותלכי כאילו זה לא קרה, שכבתי שלושה חודשים בבית חולים, מנסה לעכל. גם המשפחה המדהימה שלי שהיא עוגן בחיי היתה בהלם טוטאלי. מהר מאוד כבר לא שאלתי את עצמי 'למה זה קרה לך?', אלא, 'איך אני הולכת להתמודד עם החיים החדשים, כשנגמרו החיים שהכרתי – לצד ההבנה שאני כאן, שאני קיימת, אני בחיים, אני לא קורבן של החיים, למרות שתחושת הקורבנות קיימת, אבל יש לי תקווה כי יש לי מה לתת ומה שאבחר לעשות מהנקודה הזאת והלאה יכתיב את חיי".
"מדובר באובדן ואין ספק שההתחלה הייתה נוראית. את 70% משותקת ואת הולכת לישון בלילה ויש לך תקווה שתתעוררי בבוקר מהסיוט הזה ותלכי כאילו זה לא קרה"
אחרי השיקום סמואל חזרה לאוניברסיטת חיפה, סיימה תואר בפיזיותרפיה ובהמשך סיימה לימודי חינוך והתפתחות בגיל הרך. יוזמה של התאחדות ספורט הנכים ו"אתנה" (המרכז לקידום ספורט הנשים בישראל) להקים נבחרת ישראל בכדורסל נשים על כסאות גלגלים, הביאה אותה לספורט הפראלימפי. הספורטאית ההישגית המשיכה לפרוץ גבולות, כשנבחרה לקפטן הנבחרת ולאחת מחמש הכדורסלניות הנכות הטובות באירופה.
בלי להיסחף לקלישאות, את השראה.
"בואי נצא מהקלישאות על רוח האדם וכולי. לאנשים יש כוח מטורף. מעטים האנשים שלא התמודדו במצבים כאלה. יש לנו יצר הישרדותי ויכולת שיקום מדהימה. שאלתי את עצמי איך אני לוקחת את נקודת התהום אליה הגעתי לעבר החיים החדשים שאני רוצה לקיים עם הידיעה, שגם אם אני הכי חלשה עכשיו, אני אתחזק. אני צריכה לגלות את הכוחות בי ולשנות את הדיבור הפנימי שלי ולעשות את זה גם במיטה כשאני לא יכולה להזיז איבר. ככל שהדיבור הפנימי הפך יותר חיובי הוא קידם אותי יותר וככה הסיכוי להחלמה גדל".
"הדרך מורכבת מהרבה ניצחונות קטנים ושם טמון הניצוץ", ממשיכה סמואל. "כל ניצחון קטן דוחף אותי לניצחון גדול יותר. כיסא גלגלים לא הופך אותך לאדם מעורר השראה. ההשראה האמיתית היא כשאת מוצאת אותה בתוך עצמך ואז את לא צריכה לקבל אותה מאף אחד. את צריכה לצאת לפעולה. תסתכלי פנימה על הכוחות שלך, תעשי דבר אחד שדחית, תחצי את הקו ואל תוותרי לעצמך. אני כבר הופעתי בהרצאה ב'טד'. היום יש לי הרצאה שרצה בכל הארץ שלוקחת אנשים במשך שעה דרך המסע שלי למסע בתוך עצמם והם יוצאים מההרצאה טיפה אחרת. בשבילי זו שליחות להפגיש אותם עם עצמם".
"כיסא גלגלים לא הופך אותך לאדם מעורר השראה. ההשראה האמיתית היא כשאת מוצאת אותה בתוכך ואז את לא צריכה לקבל אותה מאף אחד. את צריכה לצאת לפעולה"
איך הגעת לחתירה?
"בזכות לימור שהיא מנהלת פרויקטים בהתאחדות לספורט הנכים. היא חשבה שאני צריכה להתמקד בענף שהוא לא חלק מקבוצה כדי לממש את הפוטנציאל שלי, והתאהבתי בתחום".
וגם בלימור?
"לימור עוד התנדנדה כשהכרנו וכמו שהיא אומרת הייתה פה ושם, אבל כשהיא הכירה אותי, כבר לא הייתה לה דרך חזרה. בתוך שנה מההיכרות התחתנו בניו יורק כדי שיהיו לנו תעודות, ובהמשך עשינו מסיבת חתונה בארץ. כספורטאית אני יכולה לומר, שלימור היא התמיכה הכי טובה שיכולתי לבקש".
את עכשיו בהכנות לאולימפיאדה?
"כן, אני באימונים באיטליה עם לימור והילדים. בימים שאין תקציב למדינה ולא העבירו תקציבים לספורט, אני יכולה להגיד תודה גדולה לחברת אל על על הקמפיין שלהם לאולימפיאדה של הפראלימפיים. התקווה שלי היא שיצטרפו עוד חברות למשפחה המאתגרת של אנשים עם מוגבלויות כי ספורט הוא מקום של עוצמות. גילוי המסוגלות, שנובע מתוך משבר משמעותי בחיים, מחזיר אותנו לאהבה עצמית. אל על לקחה גיבורי רשת שהצטלמו איתנו. אני למשל, הצטלמתי עם אוראל צברי והקמפיין, שהזמין אנשים לבוא לעודד אותנו ביציעים על חשבון אל על תפס תאוצה גדולה ואנחנו מצפים ליציעים מלאים עם דגלי ישראל מונפים. זה חשוב מאוד בימים אלה, במיוחד מול גל האנטישמיות בחו"ל. עדן גולן שחוותה על בשרה בזירה הבינלאומית באירוויזיון תהיה איתנו בנבחרת הדגל שנוסעת למשחקים".
נשאלת בחו"ל על המצב במדינה?
"כן. בכל מקום שואלים אותי על הסכסוך. כספורטאים אנחנו סוג של שגרירים והמטרה שלי בשיחות היא לא לסנגר, אלא לתאר את המצב שלי כאימא שצריכה לקום באמצע הלילה למקלט בבית שאין בו ממ"ד ואני על כיסא גלגלים וזה פחד אלוהים כשיורים עלינו טילים".
איך יראו החיים שאחרי?
"קודם כל ניסע לחופשה עם הילדים, ואני אנוח קצת. אנחנו צריכות להחליט אם אנחנו רוצות עוד ילדים. יש לנו בפריזר עוברים מוקפאים. אני אמשיך בהרצאות שלי וגם ארצה למצוא תפקיד ציבורי, שבו ההשפעה שלי תהיה הכי מקסימלית ותשלב ספורט עם חינוך למען עתיד ילדינו".
את עטורת מדליות ועדיין את לא מוכרת כמו ספורטאיות אחרות.
"אני לא ירדן ג'רבי ולינוי אשרם. כשאופיע בריאליטי, אדע שעשיתי את זה. מצד שני, כמה שחקניות כדורסל מקצועניות הן מוכרות? אם את שואלת אותי אם ספורט הנכים צריך לקבל יותר חשיפה, התשובה היא כן".
את חולמת בלילות שאת הולכת?
"כן. אין לי חלומות שאני בכיסא גלגלים. בחלומות שלי אני הולכת ולרגע לא מבינה איך אני עושה את זה ולמה אני לא נופלת. אני ממשיכה את החלום כי מה אכפת לי ללכת, אבל אז הילדים מעירים אותי".