רוקדים ריו אביירטו

עמדנו עשרות אנשים זרים בגילים שונים במעגל גדול, החזקנו ידיים ויחד יצאנו למסע של היכרות ושל תנועה. הדס פישר-אורן, מנחה מטעם ריו אביירטו ישראל וארגנטינה, שהייתה גם היא בתוך המעגל, החלה להתנועע בקצב המוזיקה ולהניע בתנועה סיבובית את כל המעגל. תוך כדי תנועה מעגלית השתנו בכל פעם מחוות הגוף שלנו. לעתים הן הלכו והתעצמו, ולעתים קצת האטו, ללא חוקים וללא כללים מגבילים.

"אין מתודה סדורה לשיעור", מסבירה לי מאוחר יותר פישר-אורן. "שיעור של ריו אביירטו זה מה שקורה באותו הרגע עצמו עם האנשים שהגיעו לשיעור, עם מה שהם מביאים ועם מה שנוצר. המפגש הזה הוא תמיד חד פעמי, כי גם אם אותם האנשים יגיעו לשיעור אחר, הם לא יבואו עם אותן תחושות, ולכן זו לא תהיה אותה האנרגיה וגם לא אותו המפגש", היא אומרת.

ריו אביירטו, "נחל זורם" בתרגום לעברית, היא שיטה שנוסדה בארגנטינה בשנת 1966 על ידי מריה אדלה, פסיכולוגית קלינית שחקרה דרכים יצירתיות המשלבות עבודה של גוף-נפש להתפתחות הרמונית של האדם ולמיצוי הפוטנציאל הגלום בו. השיטה הובאה לארץ על ידי אסטרז'ה אשכנזי-גברוביץ', ילידת ארגנטינה, שהקימה בשנת 1994 את מרכז ריו אביירטו הישראלי.

"השיטה הבסיסית קשורה לביטוי אישי, אמנותי ומוזיקלי", מסבירה אשכנזי-גברוביץ' את החיבור שלה לריו אביירטו. "זה כמו רוכסן שפותח את הגוף. אם מצליחים לגעת בקצה הרוכסן ולהתחיל לפתוח אותו, מצליחים לגעת גם בהרבה דברים אחרים. ריו אביירטו חיבר אותי אל הלב ואל האהבה".

להתעלות מעל האגו

במשך מאות ואולי אלפי שנים ביטאו את עצמם בני האדם בתרבויות עתיקות באמצעות ריקוד חופשי כזה או אחר, דרך טקסים שונים. עם השנים, הלך הריקוד ו"התביית" במקומות שונים בעולם. טווח התנועה והרפרטואר של הריקוד הלכו והצטמצמו. ריקודים הוגדרו ושויכו לסגנונות ונוצרה שפה ברורה של תנועות. בהדרגה התפתחו גם כללים לריקוד נכון.

הדברים הרחיקו לכת עד כדי כך שהיום מסמנים אנשים ככאלה שיודעים לרקוד וכאלה שלא. הריקוד הפך להיות דרך ביטוי לגיטימית של ילדים או של מקצוענים. בהדרגה שכח העולם המערבי שהריקוד הוא יכולת ביטוי מולדת של כל אחד.

"כשפגשתי את הריו אביירטו לראשונה", משתפת פישר-אורן, "זה נראָה לי מאוד נאיבי לרקוד במעגל, אבל מתוך הנאיביות הזאת זיהיתי את הגאונות שבפשטות הזאת המביאה שמחה. עד מהרה גיליתי שזה נורא פשוט להושיט יד למי שלצדך ולהתבונן במי שמולך, להתנועע במרחב בלי מודעות עצמית, להתחבר אל הצלילים שברקע ולראות את כולם מחייכים תוך כדי תנועה.

איש אינו בודק אם התנועה שלנו מושלמת או מתאימה. איש אינו מבקר או שופט את התנועה של החברים במעגל. אשכנזי-גברוביץ' מספרת כי "זה מפגש שבו כל אחד מתעלה מעל האגו שלו, ולכן הוא מאפשר חיבור של כל אחד פנימה, אל עצמו, וגם החוצה אל האחר. זהו מצב של קירוב לבבות".

במה שונה ריו אביירטו מריקוד חופשי אחר?
"ראשית, כל דבר שמכניסים אליו כוונה מקבל ייחוד וכוח מיוחד, בין אם זה כוח של ריפוי ובין אם של שינוי", מסבירה פישר-אורן. "הרבה חלקים של ריו אביירטו מושתתים על התפיסות של וילהלם רייך, הנחשב לאבי הגוף-נפש. בשנות ה-60 של המאה הקודמת התחילו להבין שהשיחה אינה מספיקה ככלי התפתחותי ושלגוף יש יכולות גדולות להתבוננות עצמית וליצירת שינוי וריפוי".

לשקף את אנרגיית הקבוצה

לדברי פישר-אורן, "האדם הוא ישות הוליסטית של גוף, של שכל ושל רוח. המנחה מגיע עם ידע על שפת הגוף, עם הבנה של המסרים הבלתי מילוליים של הגוף ועם הכרה של תנועה. הוא מתייחס לכל אחד מהרבדים הללו בתוך השיעור. התפקיד המרכזי של מנחה בריו אביירטו הוא להתחבר לקבוצה ולהוביל אותה בהתאם למה שקורה בתוכה כאן ועכשיו. הוא מתייחס לתנועות הגוף של חברי הקבוצה ומסייע להם להביא עצמם לידי ביטוי".

"אנחנו מתחילים בדרך כלל את המפגש ביחד במעגל", היא מתארת. "המעגל מחבר ומאחד את כולם ומעביר ערכים של הדדיות ושל שוויוניות. המנחה אוסף את האנרגיה המתקיימת בקבוצה ומשקף אותה. המשתתף מחקה את תנועות המנחה, ובכך הוא מרפה מהשליטה ונכנס לממד אחר. התפקיד של המנחה הוא לשקף את מה שקורה אצל הפרט ואצל הקבוצה באותו הזמן. העבודה נעשית דרך הצ'אקרות (מרכזי האנרגיה) של הגוף, באופן שבו העבודה התנועתית אינה מתייחסת רק לגוף הפיזי.

בהמשך המפגש יש עבודת גוף שמשלבת קצת יותר מגע ושמעודדת אנשים לקשר. יש גם ריקוד בזוגות, ויש חלק של ריקוד חופשי, עבודת גוף שמחפשת את הדרך הפיזית לשחרר את האנרגיה הכלואה ברקמות ובשרירים. החלק הזה עמוק יותר ברמה הרגשית. בסוף מתקיימת הרפיה שאוספת ומאחדת את כל החלקים".

לא רק ריקוד אלא עבודת גוף שמשלבת מגע ומעודדת אנשים ליצור קשרים

הצ'אקרה של הלב

במפגש שבו השתתפתי עבדנו על הצ'אקרה של הלב. אחרי ששחררנו קצת את הלב בריקוד המעגלים, השתנה קצת המקצב וכל אחד התבקש לפנות לבן או לבת זוג שהוא אינו מכיר. כפות ידיים זרות של גבר אחזו בשלי. הבטנו זה לזה בעיניים והתחלנו לנוע בחופשיות. הפעם לא היינו חלק מתוך מעגל גדול. הפעם לא נדרשנו לחקות אף אחד, רק לבטא את מה שנמצא בפנים ולמצוא את ההתאמה בתנועה. גיליתי שזה דבר אחד לבטא את עצמך בתנועה, ודבר שונה לגמרי להתבטא ביחד עם מישהו אחר.

ריקוד הריו אביירטו הוא למעשה מיקרוקוסמוס שבמסגרתו מבטא הפרט את עולמו תוך כדי אינטראקציה הולכת ומתפתחת בינו ובין הקבוצה, המתהווה כאן ועכשיו. "החברה האנושית היא בעצם האדמה הפורייה שבתוכה צומח האדם ומתפתח", מדגישה פישר-אורן, "ולכן לקבוצה בריו אביירטו יש תפקיד משמעותי מאוד".

"דרך הריקוד אנחנו עוסקים בביטוי, בריפוי, בחיבור קבוצתי ובשיחה בין הפרט לקבוצה", אומרת אשכנזי-גברוביץ'. "השיחה בין הפרט לקבוצה מאפשרת לכל פרט לבטא את מה שהכי טוב אצלו, בלי שהטוב שלי יבטל את הטוב שלך. זוהי אינה תחרות ריקודים. אין כל צורך 'לרקוד יפה'. כשהגוף יפתח את הלב, ייפתח גם הראש ויבטא את עצמו. כשאדם מרגיש ביטחון במקום שלו בתוך הקבוצה, הוא אינו צריך להגן על מקומו או להילחם עליו".

התמסרות ללא מחשבה

"אנחנו חיים אמנם בתרבות שבה מקומה של הרוח בחיי האדם הולך ומתרחב, אך השכל שלנו עדיין עובד שעות נוספות. כשאני מתמסרת לצלילים של מוזיקה, משחררת את גופי ונותנת לו לנוע בחלל, המחשבה אינה מופיעה. ההתמסרות הזאת אינה זקוקה למחשבה. התנועה והריקוד פותחים דלת לחלקים אחרים שבנו, שהם מעבר לאינטלקט", מוסיפה פישר-אורן. "לכן, ריקוד הריו אביירטו מאפשר אתנחתה מסחיבת העומס של החיים בגוף ובנפש".

"כוח הריפוי של הגוף הוא גדול מאוד", אומרת אשכנזי-גברוביץ'. "ריקוד הריו אביירטו מאפשר לנו לעשות עבודה רחבה שמחברת בין השריר הפיזי לפצע הרגשי. הוא מאפשר לנו לספר את הכאב שלנו בתנועה, לבכות אותו, לתת לו מקום וגם לשחרר אותו".

איפה נכנסת כאן הקבוצה?
"הריקוד בקבוצה מביא אותך לכאן ועכשיו ומפגיש אותך עם האחר. האחר מפגיש אותך עם דברים שונים שקיימים כבר בתוכך", מסבירה אשכנזי-גברוביץ'. "לדוגמה, כשלצדי רוקד אדם מבוגר ונוקשה, זה מאפשר לי להתבונן בדרך בלתי אמצעית בתכונה שכבר נמצאת בתוכי. זה מאפשר לנו להתאמן בגילוי עצמנו בכל פעם מחדש בעזרתם של אחרים. הריקוד מאפשר לראות את זה ולהתמודד. הוא גם מאפשר לבכות את זה, לצחוק את זה ועל זה, לעכל את זה בצורה שונה וללמוד לחיות עם זה אחרת. הדברים אינם נעלמים, אך היחס שלי אליהם יכול להשתנות".

מסתבר שכל אחד יכול לבטא את עצמו דרך הגוף שלו, והוא אינו צריך להיות רקדן. יתרה מכך, כל אחד מאתנו יכול להשתמש בתנועת הגוף גם כדרך לעשות היכרות מעמיקה יותר עם עצמו. גמישות, כנראה, היא אינה רק תכונה של הגוף. "מרבית האנשים אינם מבטאים את עצמם בתנועה", טוענת פישר-אורן, "אבל ברגע שהם מתחילים להרשות לעצמם להתנסות בכך, הם מתחילים לגלות את עצמם, את הכוחות שיש בהם. הם מתחילים אפילו להגשים את עצמם".

"כל אדם בעל אפשרות תזוזה יכול להשתתף במפגש של ריו אביירטו", מדגישה אשכנזי-גברוביץ'. "אפילו מי שיושב בכיסא גלגלים"."יש הקבלה בין התנועה שאנחנו מאפשרים לעצמנו בתוך מפגש לזו שאנחנו מאפשרים לעצמנו בחיים. אנשים שמשחררים את הריקוד שלהם לחופשי, משהו מתחיל להשתנות אצלם גם בחיים", אומרת פישר-אורן. היא מספרת על משתתף נוקשה, מופנם ושקט שהתקשה ביצירת קשרים חברתיים. " בהדרגה, עם כל מפגש, הן התחברו מחדש לגוף שלהן והסירו שכבות הגנה. כל אחת עם הסיפור שלה, כל אחת בקצב שלה. בזכות ריקוד הריו אביירטו הן אהבו שוב להיות בגופן וגילו שהוא יכול להיות גם מקור להנאה".

אחרי מפגש של שעה וחצי הרגשתי חיונית ומשוחררת. אירועי היום הארוך והמתיש נשכחו ממני והתחלפו בתחושות שמחה, אנרגיה ובעיקר אהבה. "זו בדיוק התחושה", מחייכת פישר-אורן, "כי העבודה דרך הגוף היא שער לעבודה על הנפש. זוהי חוויה פשוטה, כמו מים זורמים על אבן, שעם הזמן מרככים אותה ויוצרים שינוי, משהו שהמילים אינן יכולות לעשות".