פתאום בגיל 15 הפכתי למשותקת ומונשמת, וגיליתי את הכוח שלי

החיים עם מוגבלות הובילו את רונה סופר (45) למסע של התמודדות, גילוי עצמי ושבירת גבולות אישיים. בטור אישי ונוגע ללב, היא משתפת איך היא למדה לאהוב את את הגוף שלה מחדש, לחיות עם תשוקה ולדרוש מהחברה לראות בנכות ובנכים שווים באמת – גם ביום המודעות הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות, כמו בכל יום אחר.

>> השגרה תנצח: כך נסייע לאנשים וילדים עם מוגבלויות במלחמה

נכון יש את הימים האלה שאת קמה הפוך? את לא מצליחה למצוא מה ללבוש, ואת מרגישה שמנה ונפוחה? אז תוסיפי לזה גם צליעה, כמה צלקות על הגוף, חולשה וקול חלש. אז זאת אני. במהלך השנים הבנתי, שהדרך שלי לחיות עם זה היא לעטות על עצמי צעיף אדום, לענוד עגילים צבעוניים, לקחת מקל הליכה מקושט מהאוסף שלי, לחייך לעצמי במראה ולצאת החוצה. מגיל 15 אני נכה. הייתי נערה ג'ינג'ית מורדת, ובדרך חזרה הביתה מטיול של הצופים עברתי תאונת דרכים קשה – אחרי שרבתי עם המדריכה באמצע כביש הבקעה, חציתי את הכביש בזעם ואוטו שעבר שם פגע בי ושלח אותי לשנים ארוכות של אשפוז במחלקות השיקום.

כוחה של מגבלה

בהתחלה עוד לא הייתי נכה. זה מתחיל כשכולם מתפללים עלייך שתצליחי לצאת מזה, ובהמשך, התביישתי לעמוד ליד נכים ואנשים עם מגבלות, שלא "יגלו" שאני כמוהם. במשך השנים התבגרתי, הלכתי ללמוד קולנוע ויצרתי סרטים על הזהות השונה הזאת, עד שגיבשתי לעצמי את הזהות שטובה לי: נכות היא בעצם רק ליקוי גופני, חולשה שמראה לי כמה כוח בעצם יש לי. דיסביליטי פאוור. כוחה של מגבלה.

"בדרך חזרה מטיול של הצופים עברתי תאונת דרכים קשה – אחרי שרבתי עם המדריכה באמצע הכביש, חציתי בזעם ואוטו שעבר שם פגע בי ושלח אותי לשנים ארוכות במחלקות השיקום"

 

גיל ההתבגרות הוא לא קל לאף אחת, בטח לא לנערה שרק לפני רגע מדדה חזייה ראשונה ודחפה לשם צמר גפן, פלוס כל מיני סימנים מתוקים ומרירים של התבגרות, וביום בהיר אחד פתאום הפכה למשותקת ומונשמת. בהתחלה עוד הייתי מוגנת בחממה של בית החולים, אבל כבר שם התחלתי להבין שאני מקבלת מסרים מהחברה ומהמדיה שמיניות ותודעת גוף זה כבר לא בשבילי. בטלוויזיה לא ראיתי אנשים כמוני, בטח לא נשים נכות שלוקחות בעלות על המיניות שלהן. כאילו שמיניות, זהות מינית או חיבור לגוף זה לא משהו שמיועד לנכים. לא משנה שהגוף מעולם לא תפס אצלי כל כך הרבה נוכחות כמו שהוא תפס מהרגע שנפצעתי.

"בטלוויזיה לא ראיתי אנשים כמוני, בטח לא נשים נכות שלוקחות בעלות על המיניות שלהן. כאילו שמיניות, זהות מינית או חיבור לגוף זה לא משהו שמיועד לנכים"

 

ככה יצאתי לעולם מהשיקום  ונכנסתי לתוך עולם שלא רואה באנשים נכים כאנשים עם פוטנציאל מיני ו/או זוגי. כשאני הולכת לשירותים יש שם שירותי נכים, שירותי נשים, ושירותי גברים. מה את עושה אם את גם אישה וגם נכה? במה תבחרי? לא הסכמתי להפנים את המסרים האלה ולאט לאט הבנתי שאני צריכה להחליט בעצמי על הזהות המינית שלי. לא כי אני סוטה, סתם כי אני רוצה לחיות בגוף שנעים לי בתוכו גם אם יש לו מגבלות וכאבים. אני רוצה להיות, אני רוצה להמשיך לחיות עם תשוקה, לחיות עם שמחה ועם סקרנות ולגלות את המיניות שלי שמתאימה לי בדיוק, ולא לפי מה שהחברה מחליטה בשבילי מי אני. לא ולא. אני אחליט מי אני ומה הם הגבולות שלי.

היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות, שחל ב-3.12, הוא לא באמת שונה עבורי מכל יום אחר. בחלומי, כולם יתייחסו לנכים ולנכות כמו בני אדם ששווים להם ואפילו יראו בהם אנשים רגילים ומיניים בכל יום, ולא יקראו לי "השראה" רק כי אני נראית אחרת מהנורמל. מה זה בכלל נורמל ולמה לא להרחיב את גבולות ההגדרה שלו? היום עם המלחמה הנוראית הזאת, נוספו כל כך הרבה נכים ונכות למעגל שזה באמת כבר מיותר להתנשא ולהדיר אנשים שלא נראים כמו שלט חוצות באיילון. או אפילו יותר טוב, בואו נשים גם אותם על שלט באיילון. היום אני במאית קולנוענית ויוצרת, נכה, אקטיביסטית ומנחה למיניות מיטיבה מוסמכת. אני בזוגיות טובה ומפרגנת, והכל מסתדר ביחד נהדר. אני מעבירה הרצאות וסדנאות בנושא גם לנכים, וגם לאנשים ונשים שמעניין אותם להקשיב לנושא החשוב והמרתק הזה של העצמה ומציאת הכוח דרך הגוף והחולשה.

הכותבת היא רונה סופר (45) מתל אביב, קולנוענית, יוצרת, ג'ינג'ית, נכה ומנחה למיניות מיטיבה