רות דיין: "אני לא ציונית"

רות דיין | צילום: רון קדמי
רות דיין | צילום: רון קדמי

"ישראל היום היא לא דמוקרטית ולא יהודית. היא גזענית". 60 שנה לאחר שהקימה את משכית, רות דיין איבדה את האמון במפעל הציוני. באופנה היא דווקא מאמינה ומספרת על הקולקציה חדשה למשכית

88 שיתופים | 132 צפיות

זו הפעם הראשונה שמרואיינת גורמת לי לחוות את כל קשת הרגשות האפשרית. רגע אחד אני מאוהבת בה ורגע אחר אני זועמת עליה. מתפעלת ואז מתרגזת. מעריצה וחומלת. רות דיין, בת 98. היא צלולה, חדה ויפה. אני פוגשת אותה בדירתה הצנועה בצפון תל אביב, על קירות הבית פרושים קורות המדינה מהקמתה עד ימינו. לצדם תמונות רבות של בני משפחה, ילדים, נכדים ונינים, ומשה דיין שמביט אלינו מכל עבר. היא מסבירת פנים ומשרה אווירה לא רשמית. קשה לי לפצח אותה. מצד אחד, אישה חזקה ועצמאית, האישה היחידה שעמדה בראש חברה ממשלתית בימים ההם, אשת חזון ועשייה. מצד שני, האישה הקטנה שנמצאת תמיד ברקע של הגברים הדומיננטיים בחייה. תמיד אשתו של ואימא של. אשתו לשעבר של משה דיין שניהל רומנים מתוקשרים במהלך נישואיהן ואימא של אודי, אסי ויעל. "טיפשה" ו"שפוטה" הם רק חלק מהכינויים שכינו אותה ילדיה מעל דפי העיתונים. מפליא שאישה חזקה כמוה מעולם לא השיבה להם מלחמה. על שמו הטוב של משה דיין היא שומרת בקנאות זה 33 שנה, לא מתפתה לשום ניסיון עיתונאי להביא אותה לסגור איתו חשבון. לבניה היא סולחת על הכל. הסלחנות שהיא מפגינה כלפי אהוביה נראית כמעט לא אנושית. הם חבטו והיא ספגה.

רות דיין | איפור: נירית הירשמן, צילום: רון קדמי
רות דיין | איפור: נירית הירשמן, צילום: רון קדמי

אני פוגשת אותה לכבוד 60 שנה להקמת בית האופנה משכית. משכית הייתה חברה ממשלתית שהוקמה ב־1954 והייתה לבית אופנה ישראלי שזכה להכרה ולהערכה בינלאומיות יוצאת דופן. פרטי הלבוש שהתאפיינו ברקמות ענק ובחריזה צבעונית, נחשבים עד היום לפרטי אספנות יקרים. משכית זכתה למעמד כמעט מיתי בהיסטוריוגרפיה הציונית, ורבים רואים בה סמל להצלחתו של מפעל קליטת העלייה של מזרחים בישראל. אולם מיתולוגיה לחוד ומציאות לחוד. בעשור האחרון נשמעים יותר קולות ביקורתיים הטוענים שבית האופנה ניצל את הרוקמות והצורפים ועשה שימוש ציני בתוצרי התרבות ללא תגמול ראוי או קרדיט. עיקר הביקורת מתרכז בכך שמשכית לא יצרה עבור הנשים אפיקי תעסוקה ולא עודדה אותן להקים עסקים עצמאיים.

משכית מתוארת במסמכים רשמיים כמי שהוקמה לספק פרנסה לעולים ולשמר את מלאכת היד של יהודי המזרח. משכית לא באמת עסקה בשימור תרבותי.

"עזבי מה שכותבים, זה שטויות. אף אחד לא בא לשמר, לא היה טעם לשמר".

אני מעריכה את הכנות. לא היה חשוב לשמר את התרבות? זה עולם הולך ונעלם.

"להפך, אני נגד לשמר! אני מתנגדת לכך לחלוטין. מוזיאון תפקידו לשמר, לא עסק. אני מתעסקת בפרנסה, ובפרנסה כדאית. ניקח את התימנים לדוגמה. הם מזמן כבר לא עובדים בצורפות. הדור השני לא עוסק בצורפות, למה לשמר?".

צילום: בן לם
צילום: בן לם

העמדה שלך מאוד לא רומנטית, שונה מאוד מאיך שמציגים את משכית בדרך כלל. בקטע טוב אני אומרת את זה.

"אני נגד ללמד רקמה. אני תמיד לצד העובד מאחורי המכונה. אם הוא לא מרוויח את יום העבודה שלו אז זה לא מעניין אותי".

אז אין לך חיבור מיוחד לאופנה?

"לא, אין לי. חושבים שאני אוהבת אופנה ושאני יודעת לרקום. אין לזה שחר. אני יועצת פרויקטים. זה יכול היה להיות כל דבר אחר. אם הייתי מזהה משהו אחר שיכול להניב פרנסה לעולים, הייתי עושה אותו".

אז איך נולדה משכית?

"בכלל התכוונתי להיות חקלאית. הלכתי לחלוב פרות במקום לסיים את הגימנסיה. אז לא הלכו לאוניברסיטה. הייתי בת 17 ושם הכרתי את משה".

צילום: יח"צ משכית
צילום: יח"צ משכית

לא ראו תרנגול

דבורה דיין, חמותה, ביקשה ממנה להצטרף להדרכת תושבי המעברות בחקלאות, שם נחשפה למלאכת יד של עולות מבולגריה וזיהתה פוטנציאל תעסוקתי. היא החלה לפתח סדנאות לעבודות יד ביישובי עולים, איתרה בעלי מקצוע ובנתה מערך שיווקי מצליח. התוצרת הראשונה נמכרה לחנויות של ויצ"ו ונחלה הצלחה. הפרויקט התרחב ולאחר חמש שנים הפך לחברה ממשלתית שקיבלה את השם משכית. דיין מינתה את פיני לייטרסדורף כמעצבת הראשית, וזו התגלתה כמעצבת מחוננת ומקורית.

ספרי לי על המפגש עם העולים.

"היו כאלה שיכלו ללמד אותי דברים והיו כאלה שלא ראו בחיים תרנגול. היו שם עולים עם עשרה ילדים שלא ידעו להכין ביצה".

זה מצחיק אותי שאשכנזים חשבו שהם יכולים ללמד נשים מזרחיות להכין אוכל.

"עובדה שלא ידעו מה לעשות עם הביצים".

מי לא ידע מה לעשות עם הביצים?

"אלא שבאו ממדבר ערב (דיין מתכוונת לתימנים שהגיעו מחבאן – אב"ד). לא היו אז תרנגולות במדבר, עובדה. מהר מאוד הבינו שאפשר להכין מזה אוכל לילדים".

דיין כמובן טועה. בחבאן ביצים היו חלק בלתי נפרד מהתפריט. הקביעה השגויה מעידה בעיקר על התפיסה הסטריאוטיפית של הדור הקולט את העולים מארצות ערב. "אלו היו ימים אחרים", היא מוסיפה, "היה צריך ללמד עברית, לא ידעו קרוא וכתוב".

עברית זה הגיוני. אבל ללמד אימהות לטפל בילדים שלהן? הן גידלו ילדים מאות שנים.

"את לא מתארת לעצמך איזה פרימיטיביות", היא אומרת בכעס כשהיא מבחינה בטון הביקורתי שלי, "אני מתגאה בכך שרק דור אחד היה כזה והיום הדור השני כבר באוניברסיטה. את לא מבינה מאיפה הם באו. הם לא ידעו איך להתלבש".

הם ידעו להתלבש, הם פשוט התלבשו בבגדים שלהם.

"מה את מדברת? הגברים עם השערות כמו בקרקס והסרט קשור על הראש".

צילום: בן לם
צילום: בן לם

כמו ערבים, את מתכוונת?

"הם מערב, זה נכון, אבל לא ערבים. החבאנים למשל לבשו חצאיות צבעוניות (מדגימה לי). אין בכלל איפה לקנות את הבגדים שהיו להם, ובשביל מה? כדי ללכת לבית ספר? להלביש כך את הילדים?".

קשה לי לשמוע את מה שאת אומרת. אני מרוקאית, מבחינתי את מדברת על המשפחה שלי.

"מרוקו זה לא אותו הדבר. יש את אלו שהגיעו מקזבלנקה ויש את אלו שהגיעו מההרים. אני עבדתי עם תימנים שהם לא מצנעא ולא מעדן, אלו שעבדתי איתם לא היו מהערים הגדולות".

גם באלו שהגיעו מקזבלנקה לישראל ראו פרימיטיבים.

"ומה את חושבת שאני? אני הגעתי מבית עם חשמל ועזבתי הכל כדי לחלוב פרות בנהלל. מארבע בבוקר הייתי ליד הרפת עם בית שימוש בול פגיעה. זה לא פרימיטיבי? ככה חייתי. עד שהיה כסף לבנות בית".

רות דיין | צילום: רון קדמי
רות דיין | צילום: רון קדמי

השם ישמור

משכית נקלעה לקשיים כלכליים ובשנת 1977 נמכרה לידיים פרטיות. זמן קצר לאחר מכן עזבה דיין את ניהול החברה לטובת פרויקטים אחרים, ובמשך שנים הייתה שותפה לעשרות יוזמות חברתיות ליצירת פרנסה לאוכלוסיית מוחלשות ויוזמות שהתמקדו בעידוד סובלנות ודו קיום בין ערבים ליהודים. במהלך השיחה שלנו היא מקבלת טלפונים מעיתונאים שמבקשים ממנה להתייחס לאירועים שונים.

אני רואה שקשה לך לסרב לראיונות. "כשמבקשים ממני להתראיין בנוגע לסכסוך לא קשה לי לסרב כי אחר כך זה דופק אותי. אני לא ציונית!", היא אומרת בפסקנות, "אני לא אומרת לך את זה בצחוק. אני לא ציונית. כל מה שקורה עכשיו בירושלים זה נורא. הנאום של ביבי אחרי הירי בהר הבית היה פשוט נורא. הוא חזר על עצמו במשך שעתיים כמו תקליט שבור".

איך תגדירי את העמדה הפוליטית שלך?

"אין לי שום קשר עם דתיות, גדלתי בארץ ואפילו לא ידעתי שאני יהודייה. הדת בעולם, וזה מוכיח את עצמו, הורסת את הכל, אם זה האסלאם ואם זו היהדות. כשמצלמים את החתונה של האדמו"ר הזה והזה, כשאני רואה את כל השחור הזה, זה מפחיד שהם יהיו הרוב. הרי זה חוסר פיתוח נפשי. אני לא יכולה להאמין שאדם נורמלי מאמין ששם למעלה יושב אלוהים".

הציבור, גם החילוני, הפך יותר לאומני.

"הרוסים לאומיים? ברגע הראשון שאפשר לעזוב את הארץ הם הולכים. לא מאמינה למילה שאומרים בנט והרוסי הזה. פעם רצו דו קיום, היום לא רוצים. כל זמן שיש בנט כזה לא יהיה דו קיום. היום תל אביבים בכלל לא רואים ערבים. הבעיה היא אצלנו. מה זה, ביבי לא יכול לדבר עם אבו מאזן? כל אחד יכול. ביבי פשוט לא רוצה".

חשוב לך שהמדינה תהיה יהודית?

"לא. אין ארץ בעולם שהיא עם אחד. היום ישראל היא לא דמוקרטית ולא יהודית. היא גזענית. בכל מדינה לא אוהבים אותנו. זה נורא שנתנו לזה לקרות".

את מרגישה שהיום יש יותר גזענות מפעם?

"בוודאי. שמעתי כל מני דברים נוראיים שאמרו על המרוקאים, ועכשיו אני מבינה שיש גם בית ספר שלא רוצים את הילדות הספרדיות. מה זה? זה פשוט אסון. זו בושה".

מי היום מנהיג ראוי בעינייך?

"בוז'י הוא טוב יותר וחכם יותר מאבא שלו. אבל לא נראה לי שהוא יכול להצליח".

עמיר פרץ פרש מהממשלה, את רואה בו מישהו בעל פוטנציאל הנהגה?

"אני מאוד מעריכה אותו, הוא כן וצנוע. הוא יכול להיות שר מצוין".

מה עם משה כחלון?

"מי זה? מניין הוא בא? אני לא מכירה אותו".

רות דיין ושרון טל | צילום: רון קדמי
רות דיין ושרון טל | צילום: רון קדמי

התעוררות

לפני ארבע שנים החליטה שרון טל – מעצבת בוגרת שנקר שהתמחתה בבתי האופנה של אלבר אלבז ואלכסנדר מקווין – להקים את משכית מחדש. דיין מפרגנת לטל. "היא באמת מיוחדת. אני עוד לא בטוחה שזה יתפוס, אבל היא מעצבת יוצאת מן הכלל".

שרון, נכנסת לנעליים גדולות.

"כשחזרתי לארץ, אירחתי עורכים של עיתון אופנה בריטי. ראיתי שהם חיפשו משהו מאוד ישראלי. הסתובבנו בהמון מקומות והם לא מצאו משהו שורשי. השאיפה שלי הייתה לעשות אופנה ישראלית מקומית שאפשר להוציא החוצה. אז חשבתי שהגיע זמן לפגוש את רות. לא תכננתי להקים את משכית, אלא ללמוד ממנה. במשך תקופה ארוכה עשינו ביקורים אצל עובדי משכית לשעבר ועלה לי הרעיון להקים את משכית מחדש. אף פעם לא עניין אותי להיות המעצבת שרון טל, תמיד רציתי להיות חלק מבית אופנה".

צילום: יניב אדרי | איפור: שירלי ווינר | שיער: יניב זאדה | סטיילינג: נועה נוז'יק לסולו | ניהול קריאייטיב: טל קליינבורט
צילום: יניב אדרי | איפור: שירלי ווינר | שיער: יניב זאדה | סטיילינג: נועה נוז'יק לסולו | ניהול קריאייטיב: טל קליינבורט

מה מידת המעורבות של רות, בקרת איכות?

רות: "לא, מה פתאום, אני לא מתערבת".

שרון: "כן, היא עושה הרבה, היא צנועה מאוד. שנתיים וחצי היא נסעה איתי לכל מקום בארץ".

את משיקה כבר קולקציה שנייה.

שרון: "הקולקציה הראשונה הייתה הומאז'. עשינו הרבה רקמות פלסטיניות. בנוכחית כמעט אין, היא לוקחת את המותג למקום עכשווי. הרבה אנשים מכירים את משכית ויש להם איזו חוויית משכית מסוימת. אי אפשר סתם לבוא ולפתוח חנות ולקרוא לה משכית. זו אבן דרך בתרבות בישראל".

תעשיית האופנה המקומית לא במצב טוב. עם אילו קשיים את מתמודדת?

"קשה מאוד לייצר פה, כלכלית זה בלתי אפשרי. כמעט אין רוקמים ולא נותרו מפעלים. תעשיית הטקסטיל פה מתה. כרגע אני קונה בדים באיטליה וזה עולה לי הון תועפות. שם עדיין יש מקומות של הדפסה על בד, של עורות, צביעה. כאן כבר אין יצרנים, המדינה מפקירה את התחום הזה. יש פה הרבה כישרון, אבל אין פה את התשתית".

צילום: יניב אדרי | איפור: שירלי ווינר | שיער: יניב זאדה | סטיילינג: נועה נוז'יק לסולו | ניהול קריאייטיב: טל קליינבורט
צילום: יניב אדרי | איפור: שירלי ווינר | שיער: יניב זאדה | סטיילינג: נועה נוז'יק לסולו | ניהול קריאייטיב: טל קליינבורט

 

רות דיין ושרון טל | צילום: רון קדמי
רות דיין ושרון טל | צילום: רון קדמי

לא מתאוששת

רות, המהלך של שרון מרשים, הייתי קוראת לו פמיניסטי. הבנתי שיש לך בעיה עם "פמיניזם".

"את מרגישה שאת מקופחת בתור אישה?".

כן.

"כל חיי הייתי אישה יחידה בין גברים. היו אז כ־40 חברות ממשלתיות ואני הייתי האישה היחידה. החברה שלי הייתה הכי מפסידה מבחינה כלכלית, אבל אף פעם לא הייתה לי הרגשה שהופליתי".

היו לך יתרונות שלא היו לנשים אחרות. היית נשואה לגיבור לאומי, היו לך קשרי ידידות עם אנשים בעמדות מפתח.

"פמיניזם לא מדאיג אותי, מדאיג אותי מה שקורה בארץ. שנשים יתעסקו בלהפוך את העולם. מה שקורה היום, לשמוע את ביבי מדבר, כולם מבולבלים, אף אחד לא יודע לאן הולכים. כל עניין הפמיניזם, כמו נשות ווטש שהולכות למחסומים, במה זה עוזר? אני הולכת בעצמי, אני לא צריכה נשים".

תמיד שואלים אותך על הבגידות של משה ואת מסרבת לבקר אותו בפומבי.

"זה יותר מדי רחוק. מהיום שהוא התחתן לא דיברתי איתו, או ראיתי אותו. היא לא נתנה לי (אשתו השנייה רחל דיין – אב"ד). לא ראיתי אותם מאז שהתגרשנו".

באמת חבל.

"לא חבל בכלל".

לפני שמונה חודשים איבדה רות את בנה אסי דיין, שהיה בן 66. מסירותה לאורך שנות ההתמכרות והמחלה של אסי הפכו אותה למודל לאימהות למופת. "התינוק שלי הלך", אמרה בלווייתו, משפט שמסכם את יחסיהם.

משה ואסי דיין | צילום: לע"מ
משה ואסי דיין | צילום: לע"מ

איך את מתאוששת? את בסדר?

"לא, עכשיו יש לי סרטן השד".

מתי גילית את זה?

"עכשיו. הלכתי לרופא בשביל דבר אחר בכלל", היא אומרת בשוויון נפש.

זה לא מדאיג אותך?

"לא, בכלל לא. מאז שאסי איננו אני לא נוהגת, אני כל הזמן נופלת. זה לא קרה לי קודם. אני חייבת להיות חזקה, יש הרבה אנשים שזקוקים לעזרה שלי. אנשים שאני צריכה לדאוג להם חוץ מהמשפחה שלי".

איך זה להיות האישה הכי גדולה במשפחה הזאת ולהישאר ברקע?

"אני לא יכולה לעבור ברחוב מבלי שמתנשקים איתי. זה מספיק לי".

>> שרון טל, המעצבת של משכית, לא מתנגדת לייצור בסין