אהבה תחת אש: הפוסט-טראומה שהפכה למחזה מרפא

הכרתי את בעלי, איתי, בקומדיה רומנטית קלאסית – כשחיפשתי דירה ללימודים ומצאתי אחת עם שותף מקסים. היינו מדברים כל לילה עד השעות הקטנות, עד שהבנו ביחד – זה לנצח. תשעה חודשים אחר כך הוא כבר הציע לי נישואין, והיום אנחנו נשואים פלוס ילד.

>> לא עוד טרנד חולף: הכלי שיעזור לכן להישאר יציבות בזמנים קשים

באחת מאותן שיחות ליליות, עוד לפני שהצטמצמנו לחדר שינה אחד, הוא שיתף אותי בסוד שמעיק עליו כבר שנים. "יש לי משהו מהצבא", הוא אמר, "זה לא נורא, אבל לפעמים יש לי סיוטים בלילה שבהם אני חוזר לאירוע מסוים מהשירות, ואז אני מתקשה לישון". זו הייתה אחת הסיבות שהתאהבתי בו – הפתיחות, האמון, היכולת לחשוף משהו כל כך עמוק וכואב. אבל כשהתחלנו לחלוק מיטה, הבנתי שהסיוטים גרועים בהרבה ממה שתיאר. הייתי מתעוררת בלילה מהגניחות והבעיטות בשמיכה מתוך ניסיון נואש שלו לילה אחרי לילה להילחם בכוחות הרשע במוחו, מנסה להציל חייל, כשכבר אין את מי להציל. בסוף אותה שנה עזרתי לו לעלות לראשונה על במה ולספר את הסיפור שלו. זה עוד היה בוסרי ולא ברור, אבל כשהגיע לפואנטה, הקהל השתתק. אפילו האוויר נעצר לרגע. זו הייתה תחילתו של הריפוי.

"הייתי מתעוררת בלילה מהגניחות והבעיטות בשמיכה מתוך ניסיון נואש שלו לילה אחרי לילה להילחם בכוחות הרשע במוחו, מנסה להציל חייל, כשכבר אין את מי להציל"

 

רגע לפני פרידה

שלוש שנים לאחר מכן, כשהיינו נשואים טריים, סיימתי את לימודיי ואיתי ניסה למצוא את מקומו בעולם שמחוץ למסעדות, אבל נכשל. במקום להתקדם, הוא נשאב עמוק לתוך המיטה, לדיכאון לא מאובחן, ואני, ההיפר-אקטיבית, חיפיתי על כך בשעות עבודה אינסופיות. לא הייתי בבית, והוא כמעט שלא יצא ממנו. מצאנו את עצמנו בשפל כלכלי שגם הבנק וגם ההורים לא יכלו כבר להציל אותנו ממנו. כשבוקר אחד קיבל הצעת עבודה ולא הצליח לגרור את עצמו מהמיטה, החלטתי שאני לא מחכה יותר. חזרתי הביתה והתחלתי לארוז תיק. בנחל דמעות, הוא הצליח להשאיר אותי עם הבטחות על שינוי. והוא עמד בהן.

למחרת הוא קבע פגישה ראשונה עם פסיכולוגית וחזר לעבוד – עדיין בעבודות סטודנטיאליות, אבל לפחות עבד. כשהמצב הכלכלי התייצב, נכנסתי להריון, ונולד לנו בן – תינוק מתוק, חכם ויפהפה, שילוב מושלם של שנינו. איתי הפך לאבא מסור, ונאמר לו שהוא יכול להפחית את הטיפול מפעם בשבוע לפעם בשבועיים. הרגשתי שיש לי סוף סוף פרטנר מלא לחיים. אבל אז הוא איבד את עבודתו, ושוב חזר לשקוע. עם בואה של מגפת הקורונה, המצב רק החמיר. אני כבר הייתי בתחילת הדרך העצמאית שלי כבמאית ומורה, אך הסגרים טרפו את הקלפים. לא יכולנו להרשות לעצמנו להתרסק שוב. דחקתי בו להגדיל את הטיפולים, ובמקביל החלטנו לכתוב יחד את הסיפור שלנו.

מהחיים למחזה

בזכות הטיפולים, הוא מצא את עצמו בעמותת "לוחמים לחיים", שקישרה אותו להכרה רשמית במשרד הביטחון. זה עבד – לא בדיוק כפי שקיווינו, אבל ההקלה הכלכלית הייתה משמעותית. ב-2023 התפנה לי קצת זמן מהעבודה, והחלטתי לפנות רשמית זמן לכתיבה משותפת. דרך ההכרה במשרד הביטחון, קיבל אישור לנסוע לימי הבראה רפואית בבתי מלון. בפורים של אותה שנה נמלטנו מהחיים ומהנפצים לים המלח, שם חתמנו רשמית על המחזה שלנו – "אל תקרא לי פסטרמה". הרגשנו שלמים עם הטקסט, שכולל את סיפורנו בעדינות וברגישות.

שלחנו אותו לדורית ניתאי נאמן, מנהלת תיאטרון ניקו-ניתאי, ונכנסנו לפסטיבל "האזרח כאן". שם התקבלנו באהבה גדולה, והתחלנו תהליך הפקה. בדצמבר 2023, למרות המלחמה – ואולי דווקא בגללה – ההצגה עלתה לראשונה, ומאז היא רצה כבר כמעט שנה בתיאטרון הסימטה, שהפך עבורנו לבית שני. כל הצגה היא עוד צעד בריפוי. היא מחזקת את הקשר בינינו, וכל קהל שמגיע וצופה בנו מעניק לנו עוד כוח להמשיך ולאהוב. החיים שלנו לא פשוטים. לפעמים הם אפילו קשים מאוד. אבל השיחות הארוכות, הפתיחות והתקשורת המתמדת בינינו הן הדבק שמחזיק אותנו. והאהבה? היא רק הולכת ומתחזקת.

הכותבת היא רותם ולמן, במאית ומורה לתיאטרון. "אל תקרא לי פסטרמה" הצגה קרובה ב-17.3 בשעה 20:30 בתיאטרון הסימטה, קאנטרי גורן גולדשטיין רחוב אהובה עוזרי תל אביב