ענת לב-אדלר: "בתוכי נשארתי הילדה חסרת הביטחון שהייתה צריכה להוציא שפם"

נדמה שכולם אוהבים את ענת לב-אדלר. היא מדברת בגובה עיניים, אין לה אגו ולא יהירות – ותודה לבית העירקי, ובמיוחד לננה ג'ולייט, הסבתא רבתא שלה שגידלה אותה בילדותה המוקדמת. ננה ג'ולייט לא ידעה קרוא וכתוב אבל לימדה את נכדתה דבר או שניים על פמיניזם וציידה אותה בארגז כלים שמשמש אותה עד היום בשלל עיסוקיה – סופרת, עיתונאית ומרצה. כשגונבה השמועה שהיא נכנסה בשערי לובי הבניין שבו אני גרה, אחזה התרגשות בקרב הדיירות שעצרו אותה לסלפי. התברר שהן מעריצות שלה ומכירות אותה מהספרים, מההרצאות וממוצרי ההשראה שלה.

>> שי לי שינדלר מצטרפת למחאה נגד הרפורמה המשפטית של הממשלה

לב-אדלר היא אישה שמדברת לנשים, היא חיונית, דעתנית ורגישה אבל לא מהססת להראות פגיעות – ותמיד עם הליפסטיק האדום העז שלה שהפך לסמלה המסחרי. מצד אחד היא הכי קונבנציונלית ומצד שני גם הכי לא, מדברת על כל מה שרובנו חושבות בסתר לבנו אבל אין לנו את האומץ להוציא החוצה.

בחודש מרץ תחגוג לב-אדלר יום הולדת 55 והיא צוחקת כשאני אומרת שהיא ממש לא נראית בגילה. "אני עירקית משני הצדדים וככה זה העירקיות, הן לא מזדקנות. הן פתאום מתות".

את מתרגשת מכל מחוות החיבה מסביבך?
"לפעמים אני לא מבינה למי הן מתכוונות, כי בתוכי נשארתי הילדה חסרת הביטחון מרמת גן שבעיקר הייתה צריכה להוציא שפם. בעיני עצמי הייתי נערה מאד מכוערת ולא רק זה, אלא שהחברה הכי טובה שלי מכיתה ג' הייתה באמת הילדה הכי יפה בארץ. אבל אז אני מזכירה לעצמי שהתבגרתי וגידלתי עמוד שדרה והכל בסדר, ואני אפילו מרוצה מאיך שאני נראית, למרות עודף המשקל שאני לא מצליחה להוריד. אני נותנת חיבוק לילדה ההיא, שתמיד תישאר כאן, גם בגיל 80".

"בתוכי נשארתי הילדה חסרת הביטחון מרמת גן שבעיקר הייתה צריכה להוציא שפם. אבל אז אני מזכירה לעצמי שהתבגרתי וגידלתי עמוד שדרה והכל בסדר, ואני אפילו מרוצה מאיך שאני נראית, למרות עודף המשקל. אני נותנת חיבוק לילדה ההיא, שתמיד תישאר כאן, גם בגיל 80"

היא גדלה בסביבה נשית עם סבתות בעשייה, סבתא רבתא ננה וסבתא מרסל, וגם אימא שלה שהתחילה כפקידה בארכיון בנק והתקדמה עד למנהלת סניף ויצאה לפנסיה אחרי גיל 75. "תמיד הייתי בת של אימא עובדת. סבתא רבתא שלי פרנסה את עצמה כבר בגיל 14 כי הוריה ואחיה מתו מהשפעת הספרדית בתחילת המאה ועשרים, ובתי בגיל 22 גם מפרנסת את עצמה. זאת השושלת שלי וזה עובר מדור לדור".

משפחתה של לב-אדלר עלתה ב-1951 מעיראק למעברה בפרדס כץ. "ננה היא זו שניהלה את הבית", מחזירה אותנו לב-אדלר למורשת המטריארכית שלה, "היה לה שיער לבן וקמטים, והיא הייתה כפופה, אבל הייתה שליטת הבית ועל פיה יישק דבר. הספיק מבט אחד שלה וכולם היו מתיישרים".

לב-אדלר דיברה עם הסבים והסבתות ערבית עיראקית. "עד היום, כשאני מתגעגעת לשפה, אני מתקשרת לסופר אלי עמיר כדי לשמוע את הקול שלו שנשמע בדיוק כמו סבא שלי ואנחנו מדברים בעיראקית". ההילה העיראקית לא פסחה גם על בן זוגה, איתמר אדלר, העוסק במסחור חזותי. "הוא ממוצא רומני אבל הפכנו אותו לעירקי. הוא עושה אחלה סביח וגם קיצ'רי, המג'דרה של העירקים". הם הורים לשניים: בן 24 ובת 22, סטודנטים, שלא גרים בבית.

יש מאפיינים לחינוך עירקי?
"אני פעילה בקבוצת פייסבוק 'משמרים את השפה העירקית' ויש לי הרצאה על מה זה לגדול בבית עיראקי, שאנשים נופלים ממנה מצחוק. למשל, כשאני אומרת שהדבר שהעיראקים הכי שונאים זה שינויים. עד היום ההורים שלי שואלים מתי אקבל קביעות בעיתון ואיך זה שהם לא סידרו לי עבודה בבנק. הורים עיראקים מעדיפים שהילדים שלהם לא יצאו מהבית. לא לנסוע, לא להתרחק, לא להיכנס לים כי אפשר לטבוע ולא לאכול בחוץ כי לך תדע אם הטבח שטף ידיים לפני, ובכלל אין כמו בבית".

ענת לב־אדלר | צילום: גל חרמוני

הסיבה לריאיון הזה היא הצלחת ספרה "אישה בעונת מעבר" (הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד) שמביא לקדמת הבמה את גיל המעבר וזכה לאחרונה באות "ספר הזהב" של התאחדות המו"לים, על מכירה של יותר מ-20 אלף עותקים. ספרה "כותבת ומוחקת אהבה" נמכר ביותר מ-50 אלף עותקים, מדובר במספרים דמיוניים בשוק הישראלי. עד כה היא הוציאה 12 ספרים.

גיבורת הספר, אביגיל סמרה היא מעצבת פנים בת חמישים, נשואה עם ילדים שכל חייה מתחילים להתמוטט – מהזוגיות ועד השותפות העסקית, היא לא רוצה לעבוד בעבודה שלה, היא קצרת רוח אין לה סבלנות לשום דבר. המוח שלה עננים, העצבים שלה רופפים, הכל מעיק עליה והיא לא מבינה למה. בתוך כל הבליל הזה היא מתמודדת עם זה שהמאהב שלה מייקי הודיע לה שזה נגמר ביניהם. העזיבה שלו מסמלת עבורה את אובדן הנעורים ומתחילה אצלה מפולת של תובנות ושאלות מפחידות: אי היכולת להביא חיים, העבודה שלא מעניינת אותה יותר והאם עוד מתחילים עם נשים בגילה? הגיבורה מוצאת עצמה שואלת באמצע מי היא עכשיו. "זו שאלה שאנחנו מתמודדות איתה בגיל הזה", אומרת לב-אדלר. "הילדים עזבו את הבית, הקריירה היא לקראת סופה, כי עוד מעט תגיע היציאה לפנסיה וההרגשה היא שזה הצ'אנס האחרון – ואני באה להגיד שזה לא ככה".

כלומר?
"זה לא הצ'אנס האחרון. זה לא כמו אצל הסבתות שלנו. אנחנו הנשים נמצאות היום במקום אחר, עם היכולות ועם הניסיון. אני לא מסתירה את הגיל שלי וגם לא צובעת שיער ולא מטשטשת קמטים. אני רוצה להתגאות במי שאני ובמה שהשגתי ומזה לצאת לעולם. הדימוי של גיל המעבר, גיל הבלות, לא מתאים ל-2023. יש לי חברות מבוגרות ממני שעפות על החיים. מה שחסר לנו זה שבט אחיות גם יחד. אני איבדתי את החברה הכי טובה שלי, פנינה כהן שהלכה לעולמה בגיל 64. היינו חברות 30 שנה ואני מרגישה שהתייתמתי. היא סימנה לי את הדרך, הרימה אותי כשנפלתי ונתנה לי סטירה כשהגזמתי. זה קשה להישאר בלי החברה הכי טובה, ועוד שאלה שעולה היא אם אפשר לעשות חברויות בגיל מבוגר. נשים חדשות שאני מכירה ומנסה להכניס ללב אומרות לי שכן".

"ישבתי על הספה ולא הבנתי מה קורה לי. מצאתי את עצמי מהורהרת ומעורערת ובוכה בלי סיבה ועצבנית, תהיתי מי זאת האישה הזאת בכלל? פתאום דברים בגוף שלך שאת לא מכירה – יובש בנרתיק, ירידה בחשק המיני, פתאום לא הייתי אותה אישה נמרצת"

המשוררת מאיה טבת דיין כתבה על "אישה בעונת מעבר" שזה אומץ לשים במרכז העלילה אישה בת 50 שהופכת להיות שקופה.
"הספרים שלי מצליחים כי אני נוגעת בנבכי הנפש של נשים במעברים של אמצע החיים שלא רבים מדברים עליהם. נשים אומרות לי: 'אני אביגיל'. אני מקבלת עשרות הודעות בחודש, על זה שלא רק הן קוראות את הספר, אלא הספר קורא אותן וזה הדבר הכי משמעותי. היום כבר יש שיח על גיל המעבר, והוא מתקיים גם בזכות הספר, אבל שנים לא דיברו על זה. אביגיל אומרת שאנחנו מדברים כל הזמן על חדוות הנעורים אבל על גיל המעבר ועל האובדנים ומה שנסוג, לא כל כך – אז איך אנחנו אמורות ליצור את ה'אני החדשה' אם אין לנו מודלים?".

הספר מבוסס על חוויות אישיות שלך מגיל המעבר?
"הספר התחיל אצלי כשהגיע הפחד מתסמונת הקן המתרוקן. הבן התגייס, הקטנה הייתה רוב הזמן בצופים והזוגיות נמרחה על הספה. וזה לא רק הקן במובן של בית, זה הגוף, ההורמונים, הנעורים שאי אפשר להיאחז בהם. צריך להשלים עם זה, לא ממקום רע, אלא בקבלה ולהתרווח לתוך הגיל שלנו. וכן, יש בעיה עם השם הזה 'גיל המעבר' וצריך להחליף אותו, שלא לדבר על השם הנוראי 'גיל הבלות', אבל זה לא אומר שאנחנו לא מתבגרות ולא משתנות ולא מחליפות את הקצב".

איך את חווית את זה בזמנו?
"אני ישבתי על הספה ולא הבנתי מה קורה לי, למה פתאום אין לי כוח. מצאתי את עצמי מהורהרת ומעורערת ובוכה בלי סיבה ועצבנית, תהיתי מי זאת האישה הזאת בכלל? כל אחת חווה את זה אחרת – לי היה דכדוך כשהמחזור התחיל לשחק, פתאום דברים בגוף שלך שאת לא מכירה – יובש בנרתיק, ירידה בחשק המיני, פתאום לא הייתי אותה אישה נמרצת ואין לי מושג מה קורה לי. זה הכי נורא שאין לנו מושג מה עובר עלינו. באתי לרופא המשפחה והוא הציע לי כדורים נגד דיכאון. 'לא דוקטור', אמרתי לו, 'אני לא צריכה כדורים, אני צריכה את האסטרוגן שלי בחזרה'.

"לא אומרים לנו שכל השינויים מתחילים עוד קודם הרבה לפני שהמחזור נעלם. הרבה נשים וגם אני, שמשחק להן המחזור, חושבות שהן בהיריון ולא מבינות שאלה שינויים הורמונליים. עד היום אני מתגעגעת למחזור שלי, קודם כל ליכולת להביא מתוכי חיים, וגם לריקוד הירח, למשהו מעגלי שאני יכולה להסתדר סביבו, למחזוריות. כל אלה הובילו אותי לדמות של אביגיל שגיל המעבר שוטף אותה ושהרבה אחוזים ממנה זה אני".

מתוך "תגבירו את המזגן, אני בוערת" על בסיס הרומן "אישה בעונת מעבר". בצילום: ד"ר נועה חובב, ענת לב-אדלר, הנטורופתית אלמוג גולד והשחקנית לימור גולדשטיין | צילום: מאיה קרבט

את יודעת היכן אביגיל מתחילה והיכן את נגמרת?
"היא דמות שנתנה לי פייט ועימתה אותי עם דברים. למשל, הכניסה לבית אבות היא התעמתות עם הפחדים של הזקנה, ולא הודיתי בפני עצמי שאני נמצאת שם. מה שקרה לי תוך כדי כתיבה זה שגם שם הספר התחלף – בהתחלה קראתי לו 'הגוף הוא הסיבה לאהבה', שזה שורה משיר של יהודה עמיחי. בזכות אביגיל הבנתי שאני כותבת על משהו אחר. לקראת סוף הספר היא מדברת על אובדנים של פריון, נעורים, נשירת שיער, צניחת איברים וקמטים, והיא אומרת משהו עליה – 'אישה בעונת מעבר, אני הולכת משם לכאן'. ואז אמרתי שזה שם הספר, והבנתי על מה כתבתי".

אני חושבת שיש גם דברים טובים בגיל המעבר.
"בהחלט ואסור לשכוח אותם. קודם כל יש לך זמן לעצמך סופסוף, את לא מסיעה לחוגים, לא מארחת ילדים של אחרים, יכולה לעשות מה שאת רוצה, כולל לנסוע מהרגע להרגע בלי לחפש בייביסיטר. גם לרוב כבר אין משכנתא. למרות העננים במוח, אני מרגישה שאני בשיא התבונה שלי ובשיא הניסיון והיכולת המקצועית שלי. בנוסף אני מאוד מאוזנת בתפיסת העולם שלי, ובמאזן בין היגיון לרגש. נשים בגיל הזה יכולות לבחור במה ואיך לעבוד, אנחנו בשיא הכוח, הידע, הניסיון. יש לנו כל כך הרבה מה לתרום".

"קצבת הפנסיה לא תספיק. נשים צריכות לא להידבק למקום עבודה אחד, צריכות ללמוד מהצעירים, לזוז, לפתח יכולות בעוד תחומי ולהפוך את משאת נפשן ואת התחביבים למקור הכנסה. כשאני התחלתי לעשות את זה, הבנתי שאין לי מה לפחד מיום הפנסיה"

ובדיוק אז מוציאים אותנו לפנסיה.
"מה שהכי מפחיד נשים זה ההזדקנות, לא להיות רלוונטיות – ולכן הרבה פעמים הן לא אומרות את גילן והן רוצות להגיד. בשוק העבודה לא מעודדים העסקה של נשים בגיל הזה, זורקים לפנסיה בגיל צעיר וחשוב לדבר על זה – בנות 62 הן בשיא כוחן. אני חושבת שבכל ארגון, חשוב שיהיה מגוון גילאים צעירים ומבוגרים, ושנשים מבוגרות יהיו חלק מהעסק ולא יוציאו אותן לפנסיה מוקדמת. נשים לא אמורות לצאת לפנסיה, אלא אם הן רוצות. המצביא אוטו פון ביסמרק אמר בזמנו שבגיל 65 אנשים יקבלו קצבה, אבל אז רק 3 אחוזים מהאוכלוסייה הגיעו לגיל הזה ולא היה נטל על המדינה. גיל הפנסיה אצלנו נשאר כמו בימי ביסמרק, ונשים לא רוצות לעבוד בחינם כי אחרי סף מסוים של הכנסה גורעים לנו גם מהקצבה".

את פוחדת מהיציאה לפנסיה?
"יש לי עוד שבע שנים וזה מתדפק. קצבת הפנסיה לא תספיק. נשים צריכות לא להידבק למקום עבודה אחד, צריכות ללמוד מהצעירים, לזוז, לפתח יכולות בעוד תחומי ולהפוך את משאת נפשן ואת התחביבים למקור הכנסה. כשאני התחלתי לעשות את זה, הבנתי שאין לי מה לפחד מיום הפנסיה, כי יהיו לי דברים אחרים. יזמות זה חשוב. יש לי הרצאה שנקראת 'יזמות באמצע החיים', ואני משתפת ומלמדת איך לעשות את זה. אני מרצה כבר 10 שנים, בתהחלה היה לי פחד קהל מטורף וזרקתי את עצמי למים. בהתחלה הייתי רועדת ומזיעה מרוב לחץ, היום אני אוכלת מיקרופונים. תעירי אותי באמצע הלילה – אני עולה ומרצה".

ענת לב־אדלר | צילום: סבטלנה קריחלי

"כוח העל שלי הוא נשים"

לב-אדלר היא לא רק אישה של מילים, אלא גם אישה של מעשים. היא הקימה ב-2018 עמותה שפעלה למיגור אלימות נגד נשים יחד עם השחקנית יעל אבקסיס והקרימינולוגית הידועה רונית לב ארי. העמותה כבר לא קיימת, אבל לב-אדלר ממשיכה לפעול בכל חזית אפשרית ביומיום. "כוח העל שלי הוא נשים", אומרת לב-אדלר, "והעשייה שלי היא ממקום נשי שאחראי לגורל שלו. אני אומרת לנשים שהכי חשוב זה עצמאות כלכלית, שיוכלו לפרנס את עצמן. יש נשים שנשארות במערכת יחסים אלימה כי אין להן עצמאות כלכלית. בקורונה מי שנפגעו כלכלית יותר הן נשים, אחרי ש-70 אחוז יצאו לחל"ת. הרבה נשים איבדו את מקום העבודה והלכו אחורה. נשים לא צריכות לוותר על כסף, קידום, מעמד, ולא שהגבר ירוויח 30 אחוז יותר מהן. הן צריכות ללמוד איך להתנהל עם כסף".

את מרגישה בשיח שהמודעות לנושא גיל המעבר גדלה?
"כן. יש קבוצות בפייסבוק, כמו קבוצת 'ON FIRE' למשל, שחברות בה אלפי נשים והיא מעניקה ידע ותמיכה. יש את ההרצאות שאני מעבירה וגם את הפאנל 'תגבירו את המזגן – אני בוערת', שגיבשתי בעקבות הספר, כי ראיתי שיש צמא אדיר לידע על גיל המעבר. אני מנחה אותו ומביאה לבמה את ד"ר נעה חובב שהיא האורים והתומים של התחום, השחקנית לימור גולדשטיין שמגלמת את הדמות של אביגיל ומקריאה מונולוגים שלה מהספר ומספרת על עצמה בגיל הזה, ולצידנו גם הנטורופתית אלמוג גולד. לפעמים מגיעה גם סקסולוגית שמדברת על כל הדברים שנשים צריכות לדעת בגיל הזה – למשל למה פתאום יש לנו פאוץ', כלומר השמנה בבטן התחתונה; למה אנחנו לא ישנות בלילה; מה צריך לאכול בגיל המעבר, כי התזונה חייבת להיות מותאמת לשינויים שאנחנו חוות; וכמובן השינויים במצב הרוח".

"איך נשים יכולות לדבר מהמקום הזה על שכר שווה וייצוג שווה, ולהיות בעמדות השפעה באקדמיה וסביב שולחן מקבלי ההחלטות? זו לא בעיה נשית אלא של כלל החברה הישראלית. אנחנו צריכות איתנו גם את הגברים הנאורים שיעלו על בריקדות"

ואחרי גיל המעבר – באה הזקנה.
"לא הגעתי עדיין לזקנה, אבל כולנו הולכות לשם ואם לא נקבל את מי שאנחנו, לא נחיה בשלום עם עצמנו. לימדו אותנו להיאחז בנעורים אבל אי אפשר. גם אם נמתח ונזריק, הגוף מזדקן, האיברים הפנימיים מזדקנים. אנחנו צריכים ללמוד מהחברות השבטיות שזה בסדר להזדקן, זה בסדר לחיות את הגיל שלנו ולהיראות בגיל שלנו. התבגרות זו לא מילת גנאי, אבל היום לא מרשים לנשים להזדקן או להתבגר. בעיני שיער שיבה זה יפהפה. אני לא צובעת ולא מזריקה, אבל כן מטפלת בפיגמנטציה. אחד הקשיים של נשים זה שגם לגברים קשה להסתכל על נשים מבוגרות, כי לא מראים לנו מספיק מודלים של נשים בגיל הזה. מתי ראית אישה עם שיער שיבה על מסך הטלוויזיה? לשמחתי זה מתחיל להשתנות ויותר נשים מבוגרות מקבלות במה".

מי המודלים שלך בכל זאת כשאת מסתכלת סביבך?
"אין מספיק מודלים נשיים של נשים מבוגרות שהזדקנו בצורה שמתרווחת לתוך הגיל. מריל סטריפ למשל מרגישה נפלא בתוך הגוף שלה ולא עושה יותר מדי התערבויות. ואני לא נגד התערבויות, אבל אני לא רוצה להגיע למצב שסבתא נראית בגיל הנכדים שלה. אני רוצה להגיד לנשים – קבלו באהבה את הגיל. עוד מודל היא הסופרת הצרפתיה בנואה גרול, שכתבה את 'ספינות הלב'. היא הייתה גם עיתונאית פמיניסטית שפעלה למען זכויות נשים באפריקה. חלמתי להביא אותה לארץ אבל היא נפטרה והפספוס הגדול שלי הוא שלא נסעתי לפגוש אותה".

ענת לב־אדלר | צילום: סבטלנה קריחלי

הדיבורים על נשים בחזרה למטבח של הממשלה החדשה, מפחידים אותך?
"אני מאוד מודאגת שאנחנו הנשים הולכות אחורה. העובדה שיש דיבורים – ואוי ואבוי אם הם יהפכו למעשים – שיבטלו את השתתפות ישראל באמנת איסטנבול, האמנה למניעה ומאבק באלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה. בממשלה הקודמת הייתה תחושה שהולכים קדימה, התחילו לשחרר כספים מהתוכנית למניעת אלימות כלפי נשים, אבל הממשלה הזאת שהצביון שלה הוא פטריארכלי-שמרני, מחזירה אותנו אחורה. לא ידוע מה יהיה והאם התוכנית תמשיך להיות מתוקצבת. קודם היו דיבורים על יצירת מסגרות שיקום לגברים אלימים וזה נעצר, וכמובן רואים יותר ויותר הדרה של נשים מהמרחב הציבורי, וזה נורא ואיום. איך נשים יכולות לדבר מהמקום הזה על שכר שווה וייצוג שווה, ולהיות בעמדות השפעה באקדמיה וסביב שולחן מקבלי ההחלטות? זו בכיה לדורות, וזה לא משהו שאנחנו יכולות להשלים איתו. זו לא בעיה נשית אלא של כלל החברה הישראלית. אנחנו צריכות איתנו גם את הגברים הנאורים שיעלו על בריקדות, כי פגיעה ממושכת בזכויות ומעמד האישה זה משהו שמחלחל. צריך לעבוד על חינוך מגדרי מגיל הגן, אבל כשאין תקציב והתקצוב בחברה החרדית רק גדל, לאן המדינה הולכת? כאקטיביסטית שנים, לי זה מאוד קשה".

חשבת פעם ללכת לפוליטיקה כדי לנסות ולשנות?
"אני יותר מדי אוהבת את מה שאני עושה ובסופו של דבר את צריכה לעשות מה שאת אוהבת ומה שאת הכי טובה בו. אצלי זה המקום של המילים. הפוליטיקה שאנחנו מכירים בשני העשורים האחרונים היא לא מקום לתרום בו את המיטב שבי. הייתי מהר מאוד נשברת בגלל האופי של הפוליטיקה הישראלית. בגלל זה הרבה אנשים טובים לא הולכים לפוליטיקה, וחבל".

מה הספר הבא?
"אני כותבת ספר ילדים על גלי, ילדה ישראלית שמתחקה אחר סיפור חייה של ג'ולייט, ילדה בת גילה בעירק של תחילת המאה. ג'ולייט היא בעצם סבתא רבתא שלי, ודרך הסיפור גלי מגלה את החשיבה הפמיניסטית של ג'ולייט הנערה, בימים שעוד בכלל לא קראו לזה פמיניזם. הנה שוב כל החוטים מתחברים סביב עירק ונשים. בסוף אנחנו תמיד חוזרים לעצמנו".

***
לאתר של ענת לב אדלר