"כשהבכי לא מגיע": מיילדת חושפת את הטראומה המושתקת של לידות שקטות

"אז מה את עושה?" הם שואלים. "מיילדת", אני עונה – וכמעט תמיד עולה חיוך רחב. חיוך של זיכרון, של התרגשות. רגע שבו חדר מתמלא באור – כשמשפחה נולדת. אולי זה חיוך שמכיר בנוכחות שלנו, המיילדות, כשותפות כמעט יחידות לרגעים האינטימיים והעוצמתיים של הלידה. רגעים שבהם הידיים שלי הן הראשונות שפוגשות נשמה חדשה שנכנסת אל העולם.

>> יום בחיי משפחה מיוחדת: כשהשם של המחנכת מופיע על הצג – וזה סוף העולם

אבל אני מתכווצת. כי יש גם רגעים אחרים. לפעמים, כמה שעות קודם, אותן ידיים קיבלו תינוקת דוממת. שתיקה מהדהדת בחדר הלידה, כשבכי של תינוקת לא מגיע. זו נקראת "לידה שקטה" – אבל שום דבר בה לא שקט. הכל רועם. לא פעם, אנחנו, המיילדות, נעות בין קצוות בלתי נתפסים: רגעי שמחה עצומים, ורגעים של אובדן וכאב שלופתים את החזה. ומה קורה כשמסתיימת משמרת כזו? איך ממשיכות?

מחקרים מראים ש-30% מהמיילדות סובלות מטראומטיזציה משנית – מצב שבו אנשי מקצוע טיפוליים חווים תסמיני טראומה כתוצאה מחשיפה מתמשכת לסבל של אחרים. 70% מהן מתארות תחושת כישלון וקושי נפשי עמוק לאחר ליווי של לידות שקטות. לעיתים, המיילדות הן היחידות לראות, לאחוז ולהיפרד מהתינוק – והן נותרות עדות שותקת לכאב הגדול. ולעיתים, בלי זמן לנשום, הן עוברות מיד ללידה הבאה. השגרה ממשיכה, אבל הסדקים נשארים.

לתת קול למיילדת

בזכות שיתוף פעולה עם איל לנדסמן, מנכ"ל PHOTO IS:RAEL – עמותה שמקדמת עשייה חברתית ומאפשרת השמעת קול באמצעות צילום וטקסט – מצאנו דרך לתת מקום גם לקולות שלנו, המיילדות. במסגרת הסדנה, בהנחיית ד"ר רבקה הלל לביאן ובשיטת PHOTO VOICE, צילמנו, כתבנו, שיתפנו וחקרנו את עצמנו. השיטה מעניקה למשתתפים כלים אקטיביים – צילום וכתיבה – כדי שיוכלו לתעד את חוויותיהם ולספר את סיפורם, לבדם וביחד. העבודה הקבוצתית העניקה לנו מרחב בטוח לבטא תחושות של קושי, כאב, ומורכבות – תחושות שאנחנו, המיילדות, נושאות איתנו לאורך זמן.

המפגשים לא רק אפשרו לפרוק, אלא גם חיברו אותנו זו לזו. הם יצרו לגיטימציה, הבנה והכרה בכך שגם מי שמחזיקה את כולם – זקוקה להחזקה. התמונות שצילמנו אולי נראות שגרתיות לעין זרה: דלפק ריק בסוף משמרת, כדור פיזיו מרוקן מאוויר, חדר לידה שקט מדי. אבל לצידן היו מילים. מילים שלא תמיד מוצאות את מקומן בעומס היומיומי. ודווקא בתיעוד הזה – בתוך השקט – התאפשרה נשימה. והזכרנו לעצמנו: יש לנו המון במשותף. שחיבור אנושי, אם רק נעצור להכיר בו – יאפשר לנו להמשיך.

הכותבת היא ענבל לוין, מיילדת ונאמנת לידה שקטה בבית החולים שיבא תל השומר.