פיטרו אותך בהיריון? בלי עילת הסבירות לא יוכלו להגן עלייך
עילת הסבירות היא ביטוי משפטי שקל לפטור בחוסר עניין. רגע לפני ההצבעה על ביטולה, היא חייבת להדאיג את מי שחוששות מפגיעה בזכויות נשים
נפתח באנקדוטה אירונית: חברת הכנסת טלי גוטליב ספגה לאחרונה סנקציות הנוגעות לפעילותה בכנסת. גוטליב, מהקולות הבולטים התומכים ברפורמה המשפטית, איימה שתפנה לבג"ץ בשל אי סבירות ואי חוקיות הסנקציה שהוטלה עליה על ידי הליכוד, וזכתה לבדיחות רבות שהריצו עליה ברשתות החברתיות. זאת משום שבמסגרת הרפורמה (בה גוטליב תומכת, כזכור), הקואליציה מעוניינת לבטל או לצמצם את עילת הסבירות – ממש אותה עילה שגוטליב רצתה להישען עליה בפנייתה. זה בהחלט סיפור שהיה יכול להיות משעשע, אם האיום על חיינו כנשים לא היה כה חמור במידה שהרפורמה תעבור.
>> תקציב מגדרי הוא לא עניין של ימין או שמאל
בואו ניזכר לרגע מה היה לנו עד כה: הממשלה והקואליציה כשלו בהעברת הרפורמה שרצו כמקשה אחת. כעת קיבלו החלטה שיעבירו רק חלקים מהרפורמה ובראשם – צמצום עילת הסבירות. לא ברור עדיין אם החוק אכן יעבור, ומה בדיוק הוא יכלול, אבל שווה לפרק את הביטויים המשפטיים כדי להבין במה בכלל מדובר, ולמה צריך להיות לנו אכפת כנשים בישראל.
בעילת הסבירות משתמשים בתי המשפט כדי לפסול החלטה של נבחר או עובדת ציבור, בטענה שההחלטה שהתקבלה לוקה בחוסר סבירות. מי שמצדד בביטול העילה הזאת (הקואליציה) מאמין ששיקול הדעת של הממשלה עדיף על שיקול הדעת של בית המשפט. המציאות היא שאת הרוב המוחלט של ההחלטות גם ככה מקבלים בפועל נבחרי ונבחרות ציבור, ולכן השימוש בעילת הסבירות נחוץ. הוא משמש במקרים קיצוניים בהם ההחלטה שהתקבלה פוגעת באוכלוסיה מסוימת. במקרה שלנו כרגע – נשים.
עילת הסבירות היא לא העילה המרכזית שבתי המשפט עשו בה שימוש בקידום זכויותיהן של נשים. אפשר לטעון שהסיבה לכך היא שכשבתי המשפט, בדומה לציבור הכללי, מדמיינים אדם סביר – הם מדמיינים גבר. זכויות נשים היו מעטות עד לא קיימות במשך כל כך הרבה שנים, עד שהיה קל לדמיין שהמצב הזה הוא סביר, או אפילו טבעי. הטענה לאפליה ולכבוד האדם (והאישה), לצד הדרישה לקיום ייצוג הולם בהתאם להוראות החוק, היו עוגנים מרכזיים יותר בפסיקות בתי המשפט לאורך שנים, וחשוב שאנחנו כנשים נגן על האפשרות לתבוע את זכויותינו.
כדי להבין את משמעות ביטול עילת הסבירות, בואו נראה כמה דוגמאות בהם נעשה בה שימוש בהקשר של זכויות נשים:
הדוגמא הראשונה היא פרשת נעמי נבו. בשנת 1984, נדרשה ד"ר נעמי נבו לפרוש לפנסיה מעבודתה בסוכנות היהודית, בהתאם לחוקת העבודה שקבעה גיל פרישה של 60 לנשים, ו-65 לגברים. ד"ר נבו פנתה לבית הדין האזורי, ואחר כך לבית הדין הארצי לעבודה, שדחה את תביעתה. בעקבות זאת עתרה לבג"ץ. בשנת 1990 קבע בג"ץ שהוראה מפורשת שמחייבת אישה לפרוש בגיל צעיר יותר מגילו של גבר היא בלתי סבירה ועל כן דינה להתבטל.
דוגמא נוספת היא עתירה בשנת 2014, לבנות מקווה בישוב כפר ורדים, אחרי שיו"ר חדש שנבחר בשנת 2008, ביטל את ההחלטה להקים מקווה עבור המשפחות הדתיות בישוב. נשיאת העליון אסתר חיות והשופטים ניר הנדל ועוזי פוגלמן קבעו: "החלטת המועצה שלא לפעול בהקדם להקמת מקווה ביישוב אינה עומדת במבחן הסבירות […] אינה מאזנת באופן סביר בין הצורך של תושבות היישוב שומרות המצוות לקיים את מצוות הטבילה לשיקולי התקציב ומשאבי הקרקע". ובשנת 2017, בעקבות הפסיקה, נחנך המקווה.
דוגמא שלישית אפשר למצוא ביחס להחלטות הממונה על חוק עבודת נשים במשרד העבודה, בכל הנוגע לפיטורי אישה בהריון או בטיפולי פוריות. בית הדין לעבודה רשאי להידרש לערעור על החלטת פיטורים על בסיס סבירות ההחלטה – האם היא התקבלה באופן ענייני, הוגן ושיטתי ועל בסיס עובדתי?
העולם שאנחנו חותרות אליו הוא עולם שבו זה לא סביר שנשים יופלו רק משום שהן נשים. שימנעו מאיתנו דברים, או שנידרש לעשות דברים מסוימים, רק בגלל המגדר שלנו. אנחנו נמשיך לחתור לקידום העולם הזה, וחשוב שבתי המשפט יהיו לצידנו במקרים שנדרש לתבוע את זכויותינו.
*הכותבת היא יועצת ומרצה בתחומי מדיניות ומגדר, בעלת הפודקאסט "היום שאחרי המחאה". לשעבר מנכ"לית שדולת הנשים בישראל