עוגה בחושה ב-80 שקל – אני לא מרוויחה מספיק כדי לקנות את זה
ביום שאחרי הופעת ההשקה לאלבום החדש, עומר מושקוביץ מצאה עצמה בבית אבות עם עוגת תפוז-קוקוס וסבתא בת 95 ששאלה: "איפה ארץ ישראל?" ואין תשובה (וגם לא כסף), רק געגוע ולב שבור. טור אישי
בעשר בלילה קיבלתי הודעה מדודה שלי: "את יכולה להגיע מחר ב-11 בבוקר לבקר את סבתא? חוגגים לה יומולדת בבית האבות ואין מי שיהיה איתה. כולם בעבודה, אז היא תהיה לבד". כעס. למה אנשים חושבים שאני לא עובדת? אני אמנית, כן. אבל אני גם עובדת כמו חמור. בלי בוס, בלי תלוש ובדרך כלל עד השעות הקטנות של הלילה – כי תמיד יש עוד משהו שצריך להספיק לעשות.
>> אני מקרה אבוד: הוצאתי כסף שאין לי – אבל חזר לי החשק לחיות
אז כן אני הבוס של עצמי, אבל אני הבוס הכי קשוח שהכרתי. והבוס הזה – כלומר, אני – קבעה שמחר אני עובדת. שמחר זה יום שמפסידים בו כסף אם מבטלים. ולמה לעזאזל היא אומרת לי ברגע האחרון? רק להנדס עכשיו את כל היום הזה מחדש זה שעות עבודה מפני עצמן. וחוץ מזה, אני כל כך בנפילת מתח מההופעת ההשקה שהייתה לאלבום החדש (היה מעולה תודה ששאלתן) שבא לי רק לישון עד שמישהו יעיר אותי ויגיד לי "את יכולה לקום. המלחמה נגמרה".
אבל אז מהדהדות בי שוב המילים האלה: "סבתא תהיה לבד" – והן גומרות אותי. אז אני משנה את הלו"ז, לוחצת פוס על היום, ובבוקר הלכתי לקנות עוגה ליומולדת של סבתא בבית האבות. עוגה בחושה, תפוז עם קוקוס ב-80 שקל. מה נסגר איתכם? אני קונה בעצבים. כי אני לא יכולה לבוא בידיים ריקות.
כשאני מגיעה לבית האבות אני רואה את סבתא. והיא קופצת עליי כאילו היא ילדה בת חמש שבדיוק ההורה שלה הגיע לאסוף אותה מהגן. סבתא שלי נראית כמו הילדה הזאת, שנשארה אחרונה בגן עם הגננת וחשבה כבר שההורים שלה שכחו ממנה. מכירים את הילדים האלה? אני הייתי מהילדים האלה. הלב שלי נמס. כן, עשיתי את הדבר הנכון. אבל אז כמובן האשמה מתגנבת. מה כל כך קשה היה לפנות רבע יום? תראי אותה, כמה היא שמחה. כמה זמן עוד נשאר לנו יחד? מה את בוכה על עוגה? תראי את הפנים שלה. כמה את אוהבת אותה.
"סבתא שלי – סבתא שלחמה בשביל השלום והעתיד של המקום הזה – יושבת ביום ההולדת שלה, ולפתע ארשת פניה מתחלפת לעצב והיא ממלמלת: 'איפה ארץ ישראל?'"
אח יא וול, יא וול
האירוע עצמו היה חסר היגיון מבחינת כמות הסוכר שחילקו שם ביומולדת. ממש כמו חגיגה בגן ילדים. לא הבנתי איך זה יכול להיות שלזקנים נותנים כל כך הרבה עוגות. היו שלושה סוגים של עוגות שוות פי אלף מהבחושה שלי. הייתה שירה בציבור וגבר בן 65 (פרגית במונחים של בית אבות) עלה על הבמה ושר את כל הקלאסיקות של ארץ ישראל. אחד השירים היה "אח יא ראב׳" מתוך סאלח שבתי וכמובן בפזמון כולם שרו בקול גדול את המילים "איפה ארץ ישראל". וסבתא שלי – לוחמת, סבתא שלחמה בשביל השלום והעתיד של המקום הזה – יושבת ביום ההולדת שלה ולפתע ארשת פניה מתחלפת לעצב והיא ממלמלת: "איפה ארץ ישראל? איפה היא?". כל פעם שהיא חושבת על המדינה הזאת היא מתעצבת בעוצמות כל כך גדולות, אני חושבת לעצמי. זה כנראה משהו גנטי במשפחה. זה תורשתי אצלנו להיות כל כך עצוב בגלל ארץ. הלב שלי מתכווץ. היא פונה לשאר הזקנים בשולחן ושואלת אותם "איפה ארץ ישראל. באמת איפה היא?".
וכך, לאט לאט, האירוע הפך לקצת יותר עצוב כי השירים היו כל כך תמימים. על אהבה, ושלום, וכמובן השיר הנצחי "כל שנבקש לו יהיי" והאירוע הזה, הפך פתאום מיום הולדת לטקס אשכבה מוזר על הארץ שהייתה. פתאום השירים האלה הזכירו את הארץ שהייתה יכולה להיות לנו. אני מסתכלת על סבתא שלי, על זה שהיא שרדה את השואה, על זה שהיא הגיעה לכאן כדי להקים מדינה, ואחר כך נאבקה על השלום, וכמה פעמים נשבר לה הלב.
"אני מאשימה את עצמי על זה שאני חושבת חמש פעמים אם לקנות עוגה בחושה ב-80 שקל – כי אני הבוס שלי, ואני לא מצליחה להרוויח מספיק כדי לא להתקמצן על עוגה בחושה"
95 שנים של תקווה שיהיה טוב. לפני כמה חודשים, שאלתי אותה אם היא חושבת שבשואה היה יותר קשה מעכשיו. אתן מבינות? ניסיתי לעודד אותה שהמצב לא כזה גרוע כי היה פעם את השואה והיא הרי הייתה בשואה. רק שימו לב לאיזו רמות של עליבות אפשר להגיע כדי לעודד בימים אלה אנשים. אבל במפתיע היא ענתה שלא היה קשה יותר בשואה מעכשיו. אני התעקשתי שהיא בטח לא זוכרת למרות שדווקא דמנטית היא לא. "אבל איך זה יכול להיות?", התעקשתי: "הייתה אנטישמיות ברומניה ואבא שלך עבד במחנה עבודה". היא התעצבנה עליי: "לא, עכשיו זה הכי קשה". "אבל למה, תסבירי לי למה", שאלתי. ואז היא הסבירה לי – שהייתה לנו אפשרות לבנות מדינה טובה וחירבנו את זה במו ידינו, וזה הרבה יותר קשה. היא חשבה שברגע שתהיה לנו מדינה, כל הצרות שלנו יפסקו, אבל לראות חלום שוקע זה הרבה יותר קשה. חשבתי על זה שאולי באמת יותר קל להיות קורבן ושיש את מי להאשים. הרי אם היה לי בוס היה לי קל יותר להאשים אותו בזה שהוא לא משלם לי מספיק. אבל במקום זה, אני מאשימה את עצמי על זה שאני חושבת חמש פעמים אם לקנות עוגה בחושה ב-80 שקל, כנראה שזה עליי. כי אני הבוס שלי, ואני לא מצליחה להרוויח מספיק כדי לא להתקמצן על עוגה בחושה.
אני מסתכלת על סבתא שלי, שאוכלת בדיוק גם עוגת גבינה וגם פחזנית וחושבת לעצמי שברור שהיא באכילה רגשית רצינית כי היא שואלת שוב ושוב איפה ארץ ישראל. איפה ארץ ישראל שהיא הכירה. ולאף אחד אין תשובה. אגב, נראה לי שלא בא לי יותר להאשים את עצמי בזה שאני חושבת מאה פעם אם לבטל עבודה כדי לראות את סבתא שלי. בא לי להאשים את ישראל.