תנו לנו לקרוס, לאבד את זה ולצרוח לשמיים מחוסר אונים

העורכת של "את" כותבת לי בוואטסאפ: "נראה לך שתוכלי לעדכן את הטור שלך למלחמה עם איראן?". אני עונה לה: "בטח". שלחתי לה כבר לפני כמה ימים את הטור, שלקח לי לא מעט זמן לעבוד עליו, אבל כן, עכשיו יש מלחמה עם איראן. אז כל התכניות לפח. וגם הטור שכתבתי על הפרק האחרון של סדרת הרשת שלי ״סולדאאוט״, שהוקרן ממש עכשיו בסינמטק, גם הוא כבר לא רלוונטי. כי מה הקשר עכשיו? יש לנו מלחמה חדשה. עוד אחת. כאילו לא הספיקה המלחמה בעזה, שעדיין נמשכת.

>> עוגה בחושה ב-80 שקל – אני לא מרוויחה מספיק כדי לקנות את זה

ושוב אני לא יודעת מה יקרה עם ההופעות שלי בחודש הבא ואחריו. שלוש כבר התבטלו. ואני לא יודעת מה אני אמורה לעשות עם החיים שלי כרגע. האם לפגוש אנשים כרגיל? השבוע שלי מפוצץ בפגישות ואין לי כוח להתחיל לארגן אותו מחדש. בקושי ישנתי בלילה, כמו כולם. אני יודעת, כולנו באותה סירה, חוץ ממי שאיבד עכשיו הכל – את הבית, את הרכוש, את הקרובים שלו – בלילות הנוראיים האלה. חוץ ממי שמחכה לאהובים שלו שיחזרו מהשבי, כבר כמעט שנתיים. חוץ ממי שהאהובים שלו כבר לא ישובו. הספינה ממשיכה לטבוע, ושוב מבקשים מאיתנו את הבקשה הלא הגיונית הזאת – להמשיך כרגיל. וכמובן, להיות חזקים כל הזמן. כי "לא עוזבים ספינה שוקעת". אבל היי, יש פה כאוס מוחלט. הספינה שוקעת, והדבר הראשון שאני רוצה לעשות זה לשקוע יחד איתה.

תנו לקרוס בשקט

וחוץ מזה, נמל חיפה סגור, אז גם לעבור לסירה אחרת זו לא אופציה. שוב אנחנו נדרשים לנרמל את המצב הלא הגיוני שאנחנו נמצאים בו, כי "חייבים להמשיך". אבל סליחה, מה אם לא בא לי להמשיך? מה אם כל מה שאני רוצה זה להיכנס למיטה עם תפוצ׳יפס? ולמה הכל מיד עובר לזום? תנו רגע. תנו לקרוס. תנו לאבד את זה. כן, לאבד את זה בא׳. כי ל"עבד" את זה ייקח כמה שנים. ואנחנו עוד לא שם. אנחנו עוד בשלב ההישרדות, שורדים את התקופה הזאת. אז תנו לאבד את זה. תנו לצרוח. לצרוח לשמיים, לצרוח מחוסר האונים הזה.

בחדשות כבר מדברים במספרים; כמה חיי אדם המלחמה החדשה ו"המוצדקת" הזאת תיגבה. ואני אמורה פשוט להסכים לזה? סליחה, שכחנו שיש פה איש מטורף, עם אינטרס שהמלחמה הזאת תימשך לנצח? זה אותו אחד שאמר ש"אלה הם חיינו", ושנצטרך לחיות על החרב לנצח. אנחנו נשלטים על ידי אדם פסיכופתי, שדורש מאיתנו עכשיו גם להיות "עם כלביא". נהדר. ומה אם אני לא יכולה להיות לביאה? מה אם כל מה שאני באמת עכשיו זה עכבר מפוחד? כל האירוניה והציניות של השם הזה, "לביא", נופלות עלינו. האחריות עלינו. העם צריך להיות "לביא", צריך להיות "גיבורים", בזמן שכל מה שאנחנו מרגישים כרגע זה חוסר אונים מוחלט מול המציאות הזאת. אין לנו שליטה, וכל מה שאנחנו עושים, לא עוזר.

והחטופים, מה איתם?!

אנחנו כבר כמעט שנתיים מפגינים למען החטופים – ואיך, איך עדיין לא חזרו כולם? ומה עם אלה שהופקרו למותם כי לא שוחררו בזמן? אדוני ראש הממשלה, אתה מבקש מאיתנו להיות "לביא", בזמן שחיי האזרחים שלך בכלל לא נראים חשובים בעיניך. אז מה אם אנחנו לא מרגישים לביאים כרגע? מה אם אנחנו מרגישים כמו ברווזים במטווח, במלחמה שלא בחרנו, שאתה התחלת? ואני אמורה להתנהג כרגיל? כי חייבים להמשיך, כי צריך להתפרנס, כי אי אפשר להפסיד יום עבודה? עדיין יש לנו חטופים בעזה, ושוב, אף אחד לא מדבר עליהם. איזו חיה היית בוחר כדי לתאר את משפחות החטופים עכשיו? אני עצבנית, ואני לא יודעת איך להירגע. כל הזמן אני שואלת את עצמי, איך הגעתי למצב הזה?

"מה אם אנחנו לא מרגישים לביאים כרגע? מה אם אנחנו מרגישים כמו ברווזים במטווח, במלחמה שלא בחרנו. עדיין יש לנו חטופים בעזה ושוב אף אחד לא מדבר עליהם"

 

 ביבי, ח׳אמנאי, אתם בני מאתיים. אני מבינה שסף הריגוש שלכם נמוך, שאתם צריכים אקשן כדי להרגיש חיים. אני מבינה שאתם חייבים לשלוט בעם שלכם כי אחרת אתם מרגישים שאין לכם ערך עצמי, והכל, כמובן, בגלל רגשי נחיתות מהילדות או איזה פצע שלא הגלדתם ממנו. אבל אם כל מה שבא לכם זה לשחק בטילים ואקדחים כמו ילדים – יש סוני פלייסטיישן. תשאלו את ה-AI איך מפעילים את זה, זה לא כזה מסובך. אגב, אם תשאלו את ה-AI מה הוא חושב עליכם, תתכוננו, הוא לא בדיוק בעדכם.

לביאה vs עכבר במנוסה

שוב אומרים לי לחזור לשגרה, אבל אני בכלל לא בבית שלי. אין לי ממ״ד, אין מקלט, ואני גרה בקומה גבוהה, אז אנחנו מתארחים אצל ההורים של יוני, בן הזוג שלי. האוכל שם ממש טעים, והם מפנקים, אבל אין לי את הדברים שלי. ומול ההורים של יוני אני מרגישה עוד יותר כמו עכבר מפוחד, לא לביאה. הם כבר למודי מלחמות, ואבא של יוני נלחם ביום כיפור, ואני מרגישה הכי היסטרית מכולם. ואני הרי צריכה לגלות "חוסן נפשי" ו"קור רוח", כמו שאומרים כל רגע בחדשות – אבל האמת היא שרחובות שלמים נמחקים, אנשים נהרגים, הכול נשרף ויש עשן בכל מקום. וכל מה שאני רוצה עכשיו זה לצרוח. לצרוח על כל הגברים בעולם, ועל מלחמות האגו שלהם.

"המוח שלי מפוזר על הרצפה, ואני לא מצליחה להתרכז בכלום. אז כן, זה טור בלי התחלה, אמצע וסוף. במקרה הטוב, זאת הקאה של רגשות על דף כי אני לא מצליחה לסדר את המחשבות"

ואני גם עכשיו תוהה, לאן הטור הזה בכלל הולך? אין בו שום כיוון. המוח שלי מפוזר על הרצפה לכל כיוון, ואני לא מצליחה להתרכז בכלום, לא מצליחה לעשות שום פעולה שמצריכה יותר מכמה דקות. אז כן, זה טור בלי התחלה, אמצע וסוף. במקרה הטוב, זאת הקאה של רגשות על דף. כי אני לא מצליחה לסדר את המחשבות. כי הגוף דרוך, והלב כואב. כל כך כואב, שלפעמים הוא פשוט לא מרגיש כלום. כי כל הזמן מספרים לו שהוא צריך להיות לביא, כשבעצם, כל מה שהוא צריך עכשיו זה רגע להתחבר. ולבכות. פשוט לבכות. ולא להחזיק. כי הוא כבר לא מסוגל להדחיק את המציאות ולשחק אותה כאילו עוד רגע נעבור את זה.

כי אין לי כוח יותר להתרגל למלחמות האלה. אין לי כוחות לנרמל את הטרלול. אין לי כוחות להישלט על ידי גברים שהם לא באמת גברים בעיניי. הם ילדים שלא קיבלו מספיק אהבה. גברים שרק רוצים גם הם לבכות, אבל לא יודעים איך. ואנחנו אלה שמשלמים את המחיר. ואחר כך גם מסגבירים לנו גם איך להתנהג.