איך לחטוף מכה באגו ולשרוד? יש מצב שנמצאה התשובה

ההופעה שלי ברביעי הקרוב (21.5) ב־מרץ 2 תיפתח עם השיר "סולדיריות" (שמתן לב לפרסומת הסמויה והאלגנטית הזאת? יופי. אתן חדות. ויש עוד כרטיסים). המילים הראשונות שאני הולכת לשיר על הבמה הן: "כולם עסוקים רק בעצמם, זה בסדר – גם אני. כולם 'מה שלומך?' ו'איך אתה?' ו'מה נשמע?', אבל כל אחד מדבר רק על עצמו".

>> הפטור ממילואים של בן הזוג שלי פתאום בוטל – ואני כבר ממש עצבנית

תוך כדי חזרות, קפצה לי מחשבה די נוראית: איך יכול להיות שהחודשים הראשונים של המלחמה – שהם אולי הכי טראומטיים שהיו לנו – היו גם, איכשהו, מהחודשים הכי יפים שידענו? יפים, במובן הזה שהיינו אנשים טובים יותר. כן, הייתה פה סולידריות אמיתית, אינטואיטיבית, כמעט בלתי נתפסת. אפילו אהבנו את הזולת (אותו זולת הזה שחותך אותי עכשיו בכביש, ואני מרימה לו אצבע משולשת תוך כדי נעילת הדלתות, כי לכי תדעי).

הסולידריות לא מתה

אני זוכרת שביום שאחרי השבעה באוקטובר שאלתי חבר טוב: "מה עושים עכשיו?" והדבר הכי פשוט שיכולנו לחשוב עליו, היה לבשל. אז הלכנו לסופר, בלי לדעת למי האוכל הזה הולך להגיע, ופשוט התחלנו. התאספנו ארבעה אנשים במטבח וחשבנו: מה יכול לשמח מישהו שאיבד הכל. לרגע, הפסקנו לחשוב על עצמנו. וזה הרגיש ממש, אבל ממש טוב. אני זוכרת שממש הייתי הבן אדם ששאפתי להיות, ואני מתגעגעת לזה.

לא למלחמה, חלילה, אלא למישהי שהייתי בתוכה. אדם שנותן, לא אדם שמתבלבל בין ערך עצמי למספר צפיות. אז איך זה, שהמלחמה עדיין כאן, אבל האגו שלי כבר חזר לשגרה, שואל למה לא נמכרו מספיק כרטיסים להופעה ולמה היא לא סולדאאוט? אני מודה, כששרתי בהתנדבות למפונים, בלי שקל, קרה שם קסם: לא חשבתי על איך אני נראית, לא על זווית הצילום, לא על מה יגידו. פשוט שרתי. רציתי לתת. וזה היה מרפא.

והנה עכשיו, יומיים לפני ההופעה, אני יושבת וחושבת: איך זה שאני עובדת כל כך הרבה שנים ועדיין לא ממלאת אולמות ענקיים, למה עוד לא התפוצצתי, למה אני לא יותר "שם", וכמה לא עשיתי מספיק כדי לקדם את ההופעה הזאת, כי אם הייתי עושה יותר, אז אולי הייתי זוכה להכריז: אזלו הכרטיסים. אבל מה זה היותר הזה? למה אי אפשר שהיותר הזה כבר ילך לישון. 

"וכן, אני מתבאסת. כי חזרתי למדוד את עצמי בפרמטרים שמרגישים ריקים. אבל כשאני באמת מחוברת לעצמי, אני יודעת למה אני פה: יש לי תפקיד. לשיר, לכתוב, לגעת. לא כי אני רוצה הכרה, אלא כי מישהו, איפשהו, צריך את זה"

 

וכן, אני מתבאסת. כי חזרתי למדוד את עצמי בפרמטרים שמרגישים ריקים. אבל כשאני באמת מחוברת לעצמי, אני יודעת למה אני פה: יש לי תפקיד. לשיר, לכתוב, לגעת. לא כי אני רוצה הכרה, אלא כי מישהו, איפשהו, צריך את זה. 

בהופעה הקרובה, אני מקווה לזכור את זה. לשים בצד את האגו, את הספקות, את המספרים והאם אני טובה או לא טובה ופשוט ולהיות נוכחת. להכיר תודה על מי שנמצא מולי. ולזכור, שהרגעים הכי יפים של החיים הם אלה שאנחנו שוכחים את עצמנו – כי מי שמולנו יותר חשוב. וכל מטרתינו באותו רגע זה לעשות לו טוב על הלב. אני מייחלת להיות בנתינה כזאת על הבמה, ופחות להיות בעצמי, אלא לשמח אנשים שיצאו מהבית כדי להרגיש קצת יותר בחיבור, גם אם זה לרגע. בשותפות גורל. אולי אפילו קצת בסולידריות, לא עלינו. 

עומר מושקוביץ תשיק את אלבומה החדש "ניצחון" בהופעה חגיגית ב-21.5, "המרץ2", רחוב שביל המרץ 2, תל אביב