"מסיימת משמרת בוכה, סופרת את הכסף אבל דבר לא מנחם"

בשיתוף עמותת "לא עומדות מנגד", אנו מפרסמות עדויות של נשים שורדות זנות. את העדויות כתבו הנשים עצמן במטרה לשתף את הציבור במה שנשים במעגל הזנות חוות, לחשוף את האמת על מה שמתרחש במחשכים, ולתאר את מסען המפרך בדרך לשיקום. העדויות מגיעות אלינו דרך קבוצת הפייסבוק של עמותת "לא עומדות מנגד" – עמותה המפעילה קהילה של אלפי מתנדבות בכל רחבי הארץ, המעניקות סיוע נפשי וחומרי לנשים שחוו ניצול וטראומה בתעשיית המין. בעזרת הפרויקט אנחנו מקוות להשמיע את קולן של הנשים שבדרך כלל לא זוכות להזדמנות לעשות זאת, ולתת במה פומבית לסיפוריהן. 

שורדות של החיים בחושך

״הזנות בתוך ואחרי… ולעולם זה לא נגמר! אומרים שזו בחירה אבל אני לא בחרתי! רציתי לשתף אתכם כדי לצעוק אל העולם, כדי שתפתחו את הלב, כדי שתדעו מה קורה מאחורי הקלעים, מה הם התנאים ומה זה משאיר אחרי.

עשור בתוך התופת, בתוך מלכודת הזנות שכמעט בלתי אפשרי לצאת ממנה ללא תמיכה ועזרה. ואפילו שהצלחתי להתחתן ולהקים בית בריא וקיבלתי בעל מכיל, אוהב, תומך והכי חשוב – יודע את האמת!!! בלי לשפוט אותי, בלי להתבייש בי. אפילו אחרי כל זה – בשבילי כל יום הוא שרידה. וכמה אנשים כאלה יש שלא שופטים? אנו שורדות של החיים בחושך.

"כל מבט עליי מביא איתו חרדה ורעד. כל דבר שהשאיר חותם. עולם הזנות קיים בתוך גופי ונפשי גם היום. אבל היום אני כבר לא סחורה"

ראיתי כבר הכול… אז נספר קצת על אותם נשואים שרוצים שתהיי הבת, המזכירה, או האימא שלהם. הגברים המתוסכלים שבאים ומפרקים עלייך בשקט, בחדר, באקט מיני כואב וחזק, את כל הייאוש שלהם. הגברים המסריחים, המכוערים, שאף אחת לא תלך אתם, שחושבים שהכסף שלהם קנה את אהבתך. ואת אמורה ליהנות ואת… גונבת… שותקת… חייבת… שיגמור. וכשמפליקים לך על הישבן, "זונה טובה שלי רק שלי", "נכון שטוב לך", כשרוצים לחדור אלייך ללא קונדום ואפילו מציעים עוד כסף: "אל תדאגי אני נקי", ואת תמיד צריכה להשגיח, גם כשאת על בקבוק וחצי של ודקה (במקרה הטוב) כי הם אוהבים בלי. ובכל חדירה גופך מתכווץ, ואת מתפללת שיגמור ויעוף ממך.

הכירו את ה"ג'ון סקול" – בית הספר לחינוך מחדש של צרכני זנות 

לתת כתף שמתמלאת בדמעות

מסיימת משמרת עם רחם כואב, בוכה, סופרת את הכסף לשרידה אבל שום דבר לא מנחם! וכל יום את קמה לאותו סיוט, מנסה להדחיק: 'עוד מעט זה נגמר…' והכאב והדיכאון מחלחלים לאט לאט לנפש ולגוף שלך, עד שאת והחלומות שלך נעלמים לגמרי ואת לא רוצה כבר כלום רק למות!
עשור של זנות וזה נגמר, בעזרת תמיכה, הכלה, טיפול, ומקום של מלאכיות שיכולות להקשיב, להכיל, לתת כתף שמתמלאת בדמעות, ולאהוב, אוי כמה לאהוב. אהבה שלא הייתה. אהבה שממלאת את החסר, ואז טיפת התקווה קיימת.

חמש שנים בחוץ, מתמודדת עם סיוטים בלילות, עם עצב וכאב שחותך כל איבר בגוף, עם שנאה עצמית. סיוטי האלימות. תמונות, קליינטים ומקומות, ריח החדרים והסדינים, אפילו ריח הגברים או הבשמים. וכל מבט עליי מביא איתו חרדה ורעד. כל דבר שהשאיר חותם. עולם הזנות קיים בתוך גופי ונפשי גם היום. אבל היום אני כבר לא סחורה. החורף שנכנס מביא עמו תחושת קור של חדרים עם חוטיני וחזייה, וגבר זר עם שטר. התקפי חרדה וקור שבתוך הנפש. ואז את נכנסת למיטה למקום מוגן. היום אני בונה, כל יום שמה אבן, לאט לאט בחומה שלי, שאולי יום אחד יהיה לה שם – הבית של עצמי״.

האם מערכת המשפט מפסיקה להתנכר לנשים? 

גילוי נאות: עדי עוז, עורכת מגזין את, הינה חברת הוועד המנהל של עמותת "לא עומדות מנגד"