לידיעת מדינת ישראל, יתמות היא לנצח ולא רק עד גיל 18
ענבל יובל הייתה רק בת 14 כשהיא איבדה את אמה לאחר שהתאבדה. בעקבות האובדן היא נכנסה לדיכאון עמוק, והמדינה לא הייתה שם בשבילה. בטור אישי כואב היא פונה לממשלה, שלא תפקיר את היתומים שלה
השבוע מציינים בפעם הראשונה בישראל את יום המשפחות השכולות, יום שמטרתו לתת מקום לכל אותן משפחות שאיבדו את אהוביהן, לתת מקום לכאב, לגעגוע, לזיכרון ובעיקר לתת לנו תחושה שאנחנו לא שקופים, שמתחילים לראות אותנו.
>> 900 ילדים וילדות התייתמו מתחילת המלחמה והמדינה לא סופרת אותם
איבדתי את אמי קרן כשהייתי רק בת 14, אחרי שנים שהתמודדה עם מחלת נפש, לבסוף התאבדה ונמצאה ללא רוח חיים במיטתה בביתנו שבצור יגאל. שנים ארוכות התמודדתי עם המשמעות של להיות בת לאישה חולה, חודשים ספורים לפני מותה, אימא שלי השאירה אותי לבד בשדה התעופה בסן פרנסיסקו, היא כבר הייתה ללא שפיות הדעת. הוריי היו גרושים, אבי לקח אותי כמובן למשמרת מלאה, אבל אני מצאתי את עצמי כבר בגיל 17, כשאני בכתה י"א בלבד, עוברת לגור לבד.
יתומה לנצח
אובדן הורי בילדות מעלה את הסיכוי להתדרדרות ולמצבי סיכון. לפי מחקר שיזמה עמותת ילדים ובני נוער יתומים מתמודדים פי שלושה עם הפרעות נפש, פי 15 סובלים מהפרעות אכילה, ופי 13 נושרים מהלימודים. אלו הם רק חלק מהאתגרים וההשלכות שעומדים בפני היתומים בישראל, אבל מה שהמדינה לא השכילה להבין עד היום זה שגם אם איבדתי את אימא שלי בגיל 14, אני לא מפסיקה להיות יתומה בגיל 18, וגם היום כשאני בת 21, אני עדיין יתומה – יתום הוא יתום הוא יתום.
"המדינה לא השכילה להבין עד היום, שגם אם איבדתי את אימא שלי בגיל 14, אני לא מפסיקה להיות יתומה בגיל 18, וגם היום כשאני בת 21, אני עדיין יתומה"
השבוע, במסגרת העובדה שמדינת ישראל תציין בפעם הראשונה את יום המשפחות השכולות, יום שכולל סוף סוף הכרה במשפחות השכול האזרחי, יתקיים דיון חשוב בוועדת הצעירים של הכנסת על מצבם של הצעירים היתומים בגילאי 18-26. עצם הדיון הוא הישג כשלעצמו, ובעיקר נותן הרגשה שיש עוד תקווה שמדינת ישראל תתחיל לספור אותנו ותכיר באחריותה להמשיך לסייע לנו בצומת הדרכים המכריעה של חיינו; צבא, רכישת השכלה גבוהה ויציאה לעצמאות ואף עצמאות כלכלית.
צעירים וצעירות נעזרים בהוריהם עד גילאים מבוגרים, אבל לי יש רק הורה אחד ויש כאלה שגם את זה אין להם. למזלי, יש לי אבא מדהים שהוא המשענת שלי וכשאני נופלת הוא עוזר לי לקום, אבל בהרבה מקרים היתום בעצמו הופך למשענת של ההורה הנותר או שפשוט אין לו משענת בכלל. גם ילד, גם צעיר וגם מבוגר צריכים עזרה מההורים שלהם. זה לא עניין של גיל, כולנו צריכים תמיכה לפעמים. לאבד הורה זה לאבד את הקרקע היציבה מתחת לרגליים, זה לאבד את האדם שיאהב אותנו בכל מחיר, כשמאבדים הורה הכל משתנה, משהו בנו כבר לא יהיה אותו הדבר, ואנחנו צריכים להתחיל ללמוד לחיות חיים שונים ממה שהכרנו עד אותו רגע.
רק לא ליפול בין הכיסאות
זה נכון שהאובדן עצמו הוא קשה מנשוא, אבל אחריו מגיעים אתגרי החיים בהם מצוי היתום לבדו, וללא הכוונה נכונה בצומת שבין סיכוי לסיכון, הוא יכול "לבחור" בדרך הרסנית, או פשוט ליפול בין הכיסאות, כשאין מעטפת תמיכה או גורם אחראי שרואה אותו. מצאתי את עצמי בתור ילדה בת 15 בדיכאון עמוק עם חרדות ופוסט טראומה מורכבת. היה לי קושי להגיע ללימודים וגם כאשר הצלחתי להגיע, לא הצלחתי להתרכז בלימודים, היו דברים בבית שהעסיקו אותי הרבה יותר. עזבתי את הבית בגיל 17 ועברתי לגור לבד, דבר שכנראה לא הייתי עושה אם לא הייתי מאבדת את אימי. המעבר לחיים עצמאיים בגיל צעיר נתן לי המון, אבל טמן בחובו אין סוף אתגרים נוספים.
"הצבא פשוט ויתר עליי. בנקודת הזמן המשמעותית הזאת, פספסתי את הזדמנות חיי לתרום למדינה, אבל המדינה לא הייתה שם קודם כדי לעזור לי נפשית"
את הקושי המשמעותי הרגשתי עם הצו הראשון לצה״ל. הייתי מהילדות שחיכו להתגייס ולתת מעצמן למען המדינה שלנו, הייתי בטוחה שאלך לקרבי ואצא לפיקוד ואולי אף לקצונה, הייתה בי תשוקה גדולה. אבל כאשר הגיע הרגע בו התחילו המיונים, הייתי במקום כל כך נמוך, בדיכאון עמוק ולא הייתה לי יכולת ללכת לצבא. הצבא הבין מהר מאוד את הסיפור המורכב שלי והוא שיחרר אותי. היום אני מבינה שהצבא פשוט ויתר עליי, אני חושבת שהוא העדיף לא להתעסק בקושי שלי ובסיכון שיקרה לי משהו. גם אני לא הייתי במקום שיכולתי להרשות לעצמי ליפול בין הכיסאות של הצבא, כמו שאני מכירה מהרבה מאוד צעירים יתומים שנופלים. עד היום יש בי חלק שיודע שהייתי יכולה להיות חיילת מצוינת, אבל בעקבות האובדן שלי לא התאפשר לי להיות. אני חושבת שבנקודת הזמן המשמעותית הזו של חיי – פספסתי את הזדמנות חיי לתרום למדינה, אבל המדינה לא הייתה שם קודם לכן, כדי לעזור לי נפשית, להכין אותי לפרק זה בחיי מבעוד מועד ולתת לי את הסיכוי להצליח להתגייס, כמו שהיא לא הייתה שם גם אחרי, לסייע לי בתמיכה נפשית ובמעטפת שתוציא אותי מהבור.
כל יתום או יתומה שנמצא בצומת הזו שבו חייו ואישיותו מתעצבים באופן שיכריעו את עתידו – באמצעות טיפוח הכישורים, לימודים, סיוע כלכלי ויצירת סביבה תומכת ותנאים שיאפשרו לו לצמוח – יכול להיות כל כך חיוני ומשמעותי לחברה שלנו. דווקא משום שצלח אתגרים משמעותיים הרבה יותר מכל אדם אחר במהלך חייו. היום אני סטודנטית לחינוך בלתי פורמלי בסמינר הקיבוצים, מתכננת להמשיך לתואר שני בטיפול באומנויות, מנהלת מרכז לילדים יתומים בעמותת חמניות המעניקה מעטפת רגשית וחברתית – לילדים שאיבדו הורה, ולילדים שחוו אובדן בנסיבות שונות – באמצעות מעגלי תמיכה ופעילות בהם נפגשים הילדים עם קבוצת השווים. זכיתי להיות עבורם מקום בטוח ולקחת חלק בתהליך האישי של כל אחד מהם. אני שמחה להיות שם למשענת, כזו שהלוואי והייתה לי בגילם. הסיפור שלי הוא לא מיוחד, כמוני יש במדינה עוד אלפים, שבנסיבות שונות איבדו הורה. המדינה חייבת להתחיל להכיר בנו ובעובדה שיתום הוא יתום גם כשחצה את גיל 18, ולהעניק לנו סיוע ברכישת השכלת גבוהה, סיוע ותנאים מתאימים במערכת הצה"לית, סיוע רגשי ופסיכולוגי, וכן גם עזרה כלכלית. רק מעטפת כזו תבטיח שאנחנו לא ניוותר מאחור, נהיה מסוגלים להצליח ויותר מהכל נדע שאנחנו לא לבד.
*הכותבת ענבל יובל היא מנהלת מרכז "חמניות" לילדים יתומים בת"א