900 ילדים וילדות התייתמו מתחילת המלחמה והמדינה לא סופרת אותם

מלחמת הדמים שהחלה במתקפה הקטלנית של חמאס בשבעה באוקטובר גבתה אלפי קורבנות, אזרחים ואזרחיות, חיילים וחיילות שחייהם נגדעו. כמה שזה בלתי נתפס, במציאות החדשה שלנו בשנה האחרונה כמעט שאין מהדורת חדשות ללא צמד המילים "הותר לפרסום". הכאב מפרסום שם אחר שם הוא עצום לכולנו, בוודאי למי שמכיר או מכירה מקרוב את הקורבנות והחללים.

>> מכתב מאם שכולה: איך ממשיכים לחיות אחרי שהעולם חרב?

אחרי שאבדתי את אבי בתאונת דרכים כשהייתי רק בת 14, בכל יום פוגשת אותי המחשבה על כ-900 היתומות והיתומים החדשים – ילדים ובני נוער שהצטרפו בשנה האחרונה למעגל השכול רק מהשבעה באוקטובר. בתוך המציאות הכאוטית שלנו, אנחנו מציינות היום את יום היתום הבינלאומי – יום שאולי נדמה כי אין בו צורך וכי היתמות הוא נושא קדוש שאין עליו עוררין וברור שמדינת ישראל תדאג לילדיה היתומים. אלא שדווקא לאור העובדה שאני יתומה כבר עשור, במבט לאחור ועד עכשיו, אני יכולה לומר כמה חשוב לציין את היום הזה, וכמה לא מובנת מאליה, לצערי, מחויבותה של המדינה ליתומיה.

אוקטובר האחרון היה חודש קשה במיוחד. מספר חסר תקדים של 78 יתומות ויתומים חדשים שהצטרפו למעגל השכול בעקבות המלחמה. אלה הצטרפו למאות הילדים והילדות שחלקם ראו במו עיניהם את מעשי הטבח, חוו את החורבן והרצח, ויצטרכו להתמודד עם הכאב, הפחד והאובדן של היקר להם מכל, אחד ההורים או שניהם, ולא פחות מכך, אובדן החיים שהיו להם ולעולם לא ישובו להיות עוד אותו דבר.

"מדינה שלא עושה דבר וחצי דבר עבור יתומיה האזרחיים, זו אותה מדינה שנמצאה בשבעה באוקטובר חסרת כל ידע ויכולת להיות כתובת לילדיה היתומים והיתומות. מדינה שבמשך שנים זנחה את הטיפול במעל ל-30,000 יתומים ויתומות החיים בה"

 

פריחת החמניות

שום הון שבעולם לא יעזור להם להחזיר את החיים למסלולם, אם הם לא יקבלו תמיכה חברתית ורגשית ארוכת טווח בכל מקום ובכל זמן בו הם נמצאים. את הדבר הזה הבנתי כבר מרגע האובדן, אחרי שאבי אמיר, ז"ל, נדרס על ידי משאית כשרכב על אופניו ובן רגע השתנו לי החיים. כנערה צעירה עוד לא הכרתי או הבנתי בכלל את ממדי האסון, אבל תחושת הניכור והבדידות שהתלוותה לחור העצום שנפער לי בלב, הביאו אותי לחפש לעצמי פתרון. זה קרה במסגרת פרויקט מנהיגות שהתחיל בבית ספר שבו אספתי עוד ילדים שחוו אובדן והקמתי מעגל תמיכה – קבוצה חברתית לילדים ובני נוער שאבדו הורה. קראתי לו בשם הכי אופטימי שמצאתי – "חמניות" שיסמלו פריחה וצמיחה.

מהר מאוד התברר לי שמנסיבות חיים, כמו תאונות דרכים, מחלות וסיבות נוספות, גורמות לכך שאלפי ילדים ובני נוער וגם ההורים הנותרים, מרגישים ומרגישות בדיוק את מה שאני הרגשתי – שהמדינה לא מספקת לנו פתרון. בתעוזה של נערה הקמתי עמותה שהיום, אחרי למעלה מעשור של פעילות, היא פרוסה מצפון ועד דרום עם עשרות מרכזי פעילות שלנו שמעניקים תמיכה שבועית וסיוע ישיר ליתומים ולמשפחותיהם. לפעמים נדמה לי שבמשך שנים התכוננו ב"חמניות" לרגע הזה, שלא משנה כמה שהתרענו על אזלת ידה של המדינה, שלא עושה דבר וחצי דבר עבור יתומיה האזרחיים, אנחנו היינו ועודנו המקום היחיד בישראל שמספק להם מענה. זו אותה מדינה שנמצאה בשבעה באוקטובר חסרת כל ידע ויכולת להיות כתובת לילדיה היתומים והיתומות. מדינה שבמשך שנים זנחה את הטיפול במעל ל-30,000 יתומים ויתומות החיים בה, לא יכולה בן רגע להצליח לצמצם את הפער. הבנתי שאנחנו חייבים להכנס מתחת לאלונקה והקמנו מרכזי פעילות ייעודים ליתומי המלחמה בדרום הארץ.

יתמות אבודה

גם היום, רבות ממשפחות יתומי המלחמה ממשיכות להתחנן לתמיכה ייעודית ולסיוע כלכלי ראוי. אלו אותן משפחות שהקריבו את היקר להן מכל ואינן מקבלות מענה ראוי. במדינת ישראל, גם אחרי 76 שנים, ובפרט אחרי השנה האחרונה, עדיין אין מאגר מידע אודות היתומים, אין נהלי עבודה, אין כתובת אחת שמרכזת את הטיפול ביתומים. ההורים הנותרים, ביניהם, אלמנות לביאות, שאני פוגשת במרכזים שלנו ובמסדרונות הכנסת, שבמקום להתמקד בטיפול ובשיקום חייהן וחיי ילדיהן, עסוקות בחיפושים אחר הכתובת הנכונה ובמלחמות בירוקרטיות עבור המובן מאליו שהן צריכות לקבל.

"במדינת ישראל, גם אחרי 76 שנים ובפרט אחרי השנה האחרונה, עדיין אין מאגר מידע אודות היתומים, אין נהלי עבודה, אין כתובת אחת שמרכזת את הטיפול ביתומים"

 

צו השעה חייב אותי לדאוג להרחיב את התמיכה הישירה שלנו ביתומים בגזרות נוספות. היום אנחנו פועלים גם בתחום החקיקה והמדיניות, במטרה להבטיח שהרשויות יתמודדו עם היתמות כבעיה לאומית. כל ילד יתום, בין אם מאסון, מלחמה או כל טרגדיה אחרת, צריך לדעת שיש לו מקום בטוח שיסייע לו להתגבר על הכאב ולבנות את עתידו. בחזון שלי, אף ילד, ילדה, נער או נערה לעולם לא יחושו כמוני לאחר מות אבי. תחושת הניכור והזרות מהמעגלים ומהמוסדות שהיו סביבי, בעודי נתונה להתדרדרות וממתינה לסיוע, גרמה לי לחוש תלושה מן העולם. כבר אז ידעתי שלא אתן לזה לקרות לילדים אחרים. האתגר שלנו היום הוא לא רק להקל על הכאב, אלא גם להבטיח שהחברה תבין את המשמעות של היתמות כבעיה רחבת היקף שדורשת טיפול ממסדי. הילדים היתומים זקוקים לא רק לתמיכה במסגרת כמו שלנו, אלא גם למענה של מערכת החינוך, משרד הרווחה, משרדי הממשלה ושלטון החוק. ביום הזה אני מזמינה את מדינת ישראל והחברה בישראל להתחיל ולראות את היתומים באמת – להביע תנחומים זה לא מספיק, צריך להפסיק לתייג אותנו כמסכנים ולהתחיל לספק מענה אמיתי, רק כך יוכלו היתומים והיתומות להצליח לצמוח מהשכול ולחיות חיים מלאים ואופטימיים.

הכובת היא הדר קס, מייסדת ומנכ"לית עמותת "חמניות", המקום ליתומים בישראל