"אסרו עליי לכתוב את המילים 'אהבה' ו'היריון'"

מירב עלמה סבר (34), סופרת, עיתונאית ומרצה, יוצאת המגזר החרדי. לאחרונה הוציאה לאור את הספר "איך היא אוחזת" שהפך לרב-מכר. גרה בגבעתיים.

נעה ידלין: "אני חושבת שאני יותר מוכשרת ויצירתית מהצ'אט"

מה הדבר הכי מפתיע שלא יודעים עלייך?
"שאני מאוד רגישה, עדינה ולא מחבבת עימותים. הפרסונה העיתונאית והציבורית שלי היא של לוחמת ללא חת, כזו שלא מפחדת מאיש. אבל כמירב הפרטית אני יכולה לבלוע הרבה מאוד, עד שאבחר להגיד מה לא נעים לי ומה אני מרגישה. גדלתי בעולם שמעולם לא עצר לשאול אותי איך אני מרגישה או אם משהו מתאים לי, וכילדה לא הייתה לי אפשרות להציב גבולות. גם כמבוגרת אני עדיין לומדת להיות אסרטיבית, לענות 'לא', לנזוף כשצריך ולהעיר בלי לחשוש שהעולם ייחרב או שאני אחראית לתגובה של הצד השני".

מה גרם לך להגיד לאחרונה בקול: "די, נמאס לי"?
"לפני כחצי שנה עזבתי את עבודתי ככתבת תחקירים וחברה ב'ישראל היום'. אחת הסיבות המרכזיות למשבר מול העיתונות הממוסדת הייתה ההבנה שאני במשך שנים מפרסמת תחקירים, חושפת אנשים מושחתים, אותם אנשים רעים שפגשתי בבני ברק כילדה חסרת אונים. אותן עוולות, אותם פשעים – ועולם כמנהגו נוהג. הלכתי להיות עיתונאית כי הבטחתי שאדאג שיהיה לילדים עולם טוב יותר לגדול בו, והתחקירים – מזעזעים ככל שהיו – לא שינו את התמונה. דווקא הספר שהוצאתי הצליח לעשות זאת. דרך 14 סיפורים שמבוססים כולם על עשרות עדויות של נשים חרדיות שפגשתי במהלך עבודתי ככתבת תחקירים וחברה, נשים חרדיות שקוראות את הספר פוגשות את עצמן, ומקבלות שיקוף מדויק. מראה עדינה. ורק כשהאישה החרדית מזהה את עצמה – פתאום הכפתורים בגוף שלה מתחילים לצפצף".

מה הקללה האהובה עלייך?
"כילדה וכאישה חרדית השפה שלך שונה מאוד מזו של כל אישה אחרת, והיא אינה כוללת קללות. בלקסיקון שלנו אין שמות לאיברי גוף. כשכתבתי ב'יתד נאמן' טור על שידוכים, היה אסור לי לכתוב את המילה אהבה או היריון. לא כותבים על פגיעות מיניות. אפילו לסרטן השד קוראים 'סרטן האישה', אז בוודאי שקללות עסיסיות ואמתיות לא באות בחשבון. היום אני מסננת את המילה 'פאקינג' כשאני רוצה פאקינג להדגיש משהו שמזעזע אותי. ובן זונה הוא תואר שאני מעניקה בכיף לכל הרשעים שהתחפשו לצדיקים".

מתי בכית בפעם האחרונה?
"כשהספר שלי יצא לאור והרבה מאוד אנשים הסתערו ורכשו אותו, התקשרתי לחברה קרובה שלי והתחלתי לבכות לה בטלפון. בקול. זה אירוע די נדיר מכיוון שאני אישה שמגיבה בפאסון לכל אירוע, בין אם הוא דרמטי ומשמח ובין אם הוא מבעית. זה מיסוך שהושג בהרבה שנות הישרדות. תוך כדי שיורדות לי הדמעות אני אומרת לה: 'אני לא רגילה שאוהבים אותי'".

מה הדבר הכי מביך שקרה לך מול קהל?
"אני תמיד מובכת מזה שברגעים מרגשים שלי על הבמה, באירועים שקשורים אליי כמירב שמספרת על עצמה ולא הפרסונה העיתונאית המושלמת – רועדות לי הידיים והרגליים. ואם אני מחזיקה דפים תוך כדי, אז בכלל זה ניכר ומבאס אותי. אבל מסתבר שהקהל מתחבר מאד לאותנטיות ולהתרגשות אנושית".

מה הדבר שהכי מפחיד אותך?
"אני מפחדת מהמון דברים: מחושך. ממים. ממעליות. מכלבים (את יכולה לצאת מבני ברק. אבל בני ברק לא יוצאת ממך). זה די מוזר בהתחשב בעובדה שאני לא מפחדת להילחם באנשים הכי חזקים, לא נרתעת מתביעות השתקה, מאיומים, מהפחדות, מניסיונות להלך אימים. אחד המשפטים שחוזרים על עצמם בהקשר לפעילות שלי הוא 'איך את לא מפחדת?'".

מה המנטרה שאת אומרת לעצמך כשאת מרגישה שאת עומדת להתפרק?
"התפרקות היא מותרות של אנשים שיש להם רשת ביטחון. אני חושבת שמגיל צעיר הבנתי שאין מי שישמור עליי, ואני צריכה לשמור על עצמי. אני מנסה היום דווקא להרשות לעצמי להתפרק, להראות פגיעות וחולשה, להישען. זה מראה על חוזק, על חוסן".

את והצ'אט – סיפור אהבה, יחסי עבודה או חשדנות הדדית?
"אני כועסת עליו, נוזפת בו, מתוסכלת ממנו. הוא מנסה לחנך אותי ולהיות פסיכולוג בשקל, ואני מעמידה אותו על מקומו. הוא קצת מזכיר לי את הרבנים והמורות שלי – מראים עצמם כיודעי כל. מדברים בפאתוס. יש להם תשובה עם סימן קריאה על כל סוגיה, אבל כשאת בודקת את הדברים לעומק את מגלה זיופים, אי דיוקים והמצאות. אני מטילה ספק בכל דבר, לא מקבלת שום דבר כאמת מוחלטת, ולכן הצ'אט ואני לא נהיה חברים".

אם היו מביימים סרט על החיים שלך, מי הייתה מגלמת אותך?
"אני. לא בטוחה שמי שלא חיה את חיי בנעליים שלי יכולה להיכנס לדמות ולהבין את המניעים. את צורת ההתנהלות".

מי בעינייך הגבר ו/או האישה הכי לוהטים על הפלנטה?
"אני לא רגילה להסתכל על גברים ונשים באופן הזה. במשך 30 שנה הגוף שלי היה מתקן נשיאה לראש. מעולם לא ערכו לי היכרות עם הגוף שלי. רק לימדו אותי לארוז אותו, לאטום, שהוא סכנה שיכולה להכשיל גברים. שאסור ששום דבר יבצבץ החוצה. גם כשיצאתי לשידוכים לא חשבתי על דברים מוזרים וחסרי משמעות כמו 'משיכה'. בעיקר חקרתי אותם חקירות שב"כ: 'האם הם מאזינים חלילה לרדיו', או 'מה יקרה אם לא יהיה לי כוח להכין ארוחת ערב'. עכשיו אני בשלב שלומדת לאהוב את הגוף שלי. להתנקות משכבות של בושה, אשמה והסתרה, ואולי בהמשך אני ארגיש מספיק בנוח לענות על השאלה הזו. אני יכולה להגיד מי הקראש אייקון שלי: יונית לוי, בעיניי אנחנו מפספסים אותה כפרסונה".

מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"אני כעת כמו ילדה בת שנה שרק נולדה ולומדת את העולם. אני מנסה לאמץ יותר ויותר את דברי החכם באדם, בספר קהלת, 'דברי חכמים בנחת נשמעים', לא להחזיק רק במידת האמת והצדק, כי אין לזה ביקוש. אנחנו בעידן פוסט אמת, זה לא באמת מעניין אף אחד. אני לומדת להגיד את הדברים ולא לוותר על הערכים והעקרונות, אבל להגיש אותם בצורה עדינה יותר, שתחדור את ההגנות ואת התודעה הרדומה. אפשר לגעת בהרבה יותר אנשים ולהשפיע באופן רחב דרך אמנות, יצירה וסיפור. זה חזק עשרת מונים מפובליציסטיקה בועטת ונשכנית".

על מה יש לך רגשות אשם?
"השורש של כל הדברים בעולם הוא בושה ואשמה. ולכן אנחנו רואים אנשים לא טובים מצליחים. כי אין להם בושה ואין להם רגשות אשם, להפך. זה הפירוש של 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו'. היקום מתגמל על חוצפה ותעוזה, לא על צדק. לנו, כנשים, זורמים בוורידים דורות של נשים שמשטרו להן את הגוף. ואת המיניות ואת ההתנהגות. אני עובדת על לנקות את הרגשות הלא מועילים הללו".

מה חסר לך בחיים?
"כל מה שיש לי כעת הוא תוצר של העבודה שעשיתי עם עצמי. השפע לא בא מבחוץ. במשך שנים התחננתי לאל חיצוני שיושיע אותי, וכלום לא קרה. המשכתי לסבול ולהתחנן ולבכות. עד שלא הבנתי שאני נבראתי בצלם אלוהים, שאני יוצרת את מציאות חיי לטובה – מאום לא השתנה. כל השנים מאוד רציתי תינוק, עכשיו, הרגע, היום. ודווקא כשהתחלתי בתהליך ההחלמה והריפוי – הרצון הזה קיבל צורה יותר בוגרת ואחראית. אני רוצה מאוד משפחה וילדים. אבל מבינה שקודם צריכה להכין את התשתית בכל הרבדים".

מהי ההזדמנות הכי גדולה שפספסת בקריירה שלך?
"אין כזאת. אני מאמינה באמונה שלמה שהכל מדויק. והכל שיקוף של העבודה הפנימית שאנחנו עושים עם עצמנו בכל נקודת זמן. אני מלאה בהכרת טובה על הזדמנויות יוצאות דופן ומדהימות שהגיעו לפתחי. ועל ההצלחה שהיא תמיד תוצר של עקביות, התמדה, תעוזה, יושרה פנימית ואהבת האדם".

מה הדעה הכי לא פופולרית שלך?
"רוב הדברים שאני אומרת מאד לא פופולריים בהתחלה. לכן קוראים לי 'אמיצה'. כי אני מעזה להגיד מה שאני חושבת ומרגישה, ללא תלות במדד הפופולריות. ואז מתרחש דבר מופלא: אנשים פתאום מקבלים אומץ ומעזים לומר את אותם הדברים, עד שהם נהיים פופולריים מאוד".

לאיזו אישה בא לך להרים?
"לכל הנשים הטובות והאמיצות. שבוחרות בכל יום להחליף את סימני הקריאה בסימני שאלה".